ההיפך מילדת פרחים

השבוע קראתי את "בייבי בלוז" של מרים קוץ, ספר שכתוב במעין תנועת מלקחיים נשית מלאת תנופה – מצד אחד לידה, מצד שני מוות ופרידה. רובין, הגיבורה, מגיעה לגיל 40 ומאבדת את אמה בדיוק ביום שבו היא יולדת את בתה, במעין משולש סופר דרמטי של הגורל. אחרי השיחה האחרונה, המוזרה להפליא עם האם הגוססת בהוספיס, כשהכרתה הולכת ונשמטת ממנה  והיא בקושי מזהה את בתה, יורדים לרובין המים והיא מובהלת לחדר הלידה.

אל תחפשו כאן כל מיני קלישאות בנוסח שמחה מהולה בעצב – לזכותה של מרים קוץ ייאמר שאצלה אל תוך העצב נמהל רק עוד עצב. רובין שלה צוללת אל תוך דיכאון שאחרי לידה, וזה לא איזה משברון נוגה, רך וערפילי, אלא דיכאון קשה וכבד, כמו מסך סמיך ועבה שיורד על החיים.

בדרך הקשה והמאתגרת הזו מלווים את רובין היומנים של אמה, ערימה של מחברות שורה מלאות בכתב צפוף וילדותי, שליוו את האם לאורך כל חייה המאוד לא שגרתיים. היא הייתה ילדת פרחים קלאסית, שנעה על כל הגלובוס בין הודו לישראל, ובעצם מעולם לא היה לה מקום שניתן לקרוא לו בית, או שאם ממש מתעקשים – העולם כולו היה ביתה. זו אכן גישה מקסימה לחיים, זה אפילו קצת מעורר קנאה, אבל אם שואלים את רובין, זו ממש לא האמא שהייתם רוצים לגדול איתה. עובדה – מיכל פרשה ממלאכת ההורות כשרובין הייתה בת עשר.

רובין רוצה להיות אמא שהיא ההיפך ממיכל, ובצדק. קודם שתצא מהדיכאון, ואחר כך נראה.

לרכישת הספר וקריאת פרק ראשון  – בייבי בלוז

מאת: רן בן-נון

רן בן-נון, 52, עורך במוספים "זמנים מודרניים" ו"זמנים בריאים" ומבקר ספרות במוסף "24 שעות" של ידיעות אחרונות, נשוי ומתגורר בדרום תל אביב. ספרו הראשון, "עכשיו יותר ברגש", יצא בספטמבר 2017 בידיעות ספרים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *