האוויר שהוא נושם / בריטני ס' צ'רי

זמן הקריאה המשוער לכתבה זו הוא 4 דקות. תהנו🙂

רק מלקרוא את התקציר של הספר הזה, ידעתי להגיע אליו עם חבילת טישו.
הביקורות עליו גרמו לי לשבת ולצפות לבכי בלתי פוסק.

אני חייבת להגיד שישבתי לא פעם ולא פעמיים עם דמעות בעיניים.
היו גם פעמים שהרגשתי שהלב שלי החסיר יותר מפעימה אחת.

הספר הזה נגע בי בכל כך הרבה מקומות שפשוט כאב לי, כאב אמיתי, כאב מהלב.
הרגשתי את החור בלב הזה של אליזבת ושל טריסטן, גם בלב שלי.

אם להיות כנה, קצת ידעתי למה לצפות בספר.
ידעתי איך הוא הולך להתחיל, ידעתי איך הוא נמשך וידעתי איך הוא הולך להסתיים.
אולי כי הייתי ילדת ערוץ ויווה, אולי כי קראתי המון ספרים בז'אנר שחלקם דומים לספר הזה ואולי כי הוא היה צפוי.
אבל בכל מקרה אהבתי אותו ונהנתי מכל רגע שלו.
מצאתי את עצמי גונבת פרק פה ועוד פרק שם,
אפילו שיקרתי לעצמי בשקר הנפוץ של "עוד פרק אחד ודי" אבל בסוף זה נגרר להרבה יותר…

הסופרת אולי כתבה פה ספר עצוב מאוד, אבל מצד שני, היא הכניסה דמות שגרמה לי לצחוק בקול.
פיי, החברה הכי טובה של אליזבת,כזאת שכל אחת הייתה רוצה.
פיי,חברת אמת, חברה נאמנה, אחת שאומרת לך בפנים מה שהיא רוצה בלי לחשוב יותר מידי.
פיי גם ידעה להגיד לאנשים שלא היו החברים שלה את דעתה.
היא גם ידעה איך להוציא את הילד שבטריסטן ולגרום לו לעשות איתה את השטויות שלה.

היו הרבה דברים שריגשו אותי בספר ושאני בטוחה שאקח איתי הלאה,
אבל אחד הדברים שנגעו בי, שגרמו לי לרצות לקבל סימן אישי מהאנשים היקרים לי שכבר לא נמצאים היו "הנוצות הלבנות". לפעמים אנחנו צריכים "נוצה לבנה" בשביל לדעת שהם איתנו.
לא משנה שאנחנו כבר לא בני 5, אנחנו עדיין זקוקים לסימן הזה, לאות מלמעלה שהם איתנו ושהם שומרים עלינו מאיפה שהם נמצאים.

אליזבת ביילי, ליזי, א"ב-
לא נראה לי שקראתי על דמות מתוקה ממנה,
לא נראה לי שקראתי על דמות אמיתי, וכנה כמו אליזבת,
אני אפילו בטוחה שלא קראתי על דמות עם לב רחב כמו שלה!
האמת, שגם לא נראה לי שכאב לי הלב על דמות נשית, כמו שכאב לי על אליזבת.

בחורה שמאבדת את בעלה בתאונה, שנשארת לבד עם הבת שלה.
בחורה שאמא שלה מזמן איבדה את זה ולא הייתה שם בשבילה.
אליזבת אולי בחרה לנסוע למקום אחר "להתאושש" מכל מה שקרה, אבל בסופו של יום, היא לבד מול כל העולם.

אם יש משהו ששנאתי בספר, זה את השכנות שלה, או יותר נכון נשות העיירה.
לא ברור לי למה החברה צריכה לקבוע לאלמנה את הלו"ז שלה.
למה כל אחד מרשה לעצמו לדחוף את האף שלו לחיים של האחר וזה עובר בשתיקה?!

אליזבת התאלמנה נכון, אבל היא צעירה וזכותה לאהוב ולהיות נאהבת מחדש,
בדיוק כמו שזאת זכותה של כל אלמנה.

אהבתי את הנחישות שלה להמשיך הלאה,
את זה שהיא הצליחה לראות לתוך הנפש של האחר,
את זה שהיא מנסה לרפא נפש פצועה, בזמן שהנפש שלה מדממת.
אהבתי את החברות המצחיקה והמדהימה שלה עם פיי,
את התמימות שלה בכל כך הרבה דברים,
את זה שהיא שמה פס על דעות של אחרים והולכת לפי הלב שלה,
את הרצון שלה תמיד לעזור לאחר.

אבל יותר מכל אהבתי את האימהות שלה!
האישה הזאת נולדה להיות אמא,
היא תוותר על עצמה בשביל הילדה שלה,
אם צריך, היא גם תספוג כאב לב שלה בתנאי שלבת שלה לא יכאב.
היא מדהימה.

טריסטן קול, טריס, נחס, קרץ! , ט"ק –

"מכירה את המקום שבין הסיוטים לחלומות?
המקום שבו מחר לעולם לא מגיע ואתמול כבר לא מכאיב?
המקום שבו הלב שלך פועם בתואם עם הלב שלי?
המקום שבו הזמן לא קיים וקל לנשום בו?
שם אני רוצה לגור איתך – ט"ק"

מודה,שקראתי את התקציר של הספר וראיתי את הכריכה המקורית, חשבתי שאני הולכת להכיר את ארצ'ר היל 2.
אבל לשמחתי הרבה טריסטן קול הוא ממש אבל ממש לא דומה לארצ'ר.
טוב, אולי רק בזה שכל העיירה בחרה להתעלם ממנו ולשייך אותו לאנשים המשוגעים בעולם.

טריסטן, בשונה מאליזבת, איבד לא רק את אהבת חייו, הוא איבד גם את הבן שלו.
לאליזבת עוד נשאר משהו מהאהבה הגדולה שלה, אבל לטריסטן, לא נשאר כלום.

גם בכל מה שקשור אליו שנאתי את אנשי העיירה,
את הביקורת שלהם כלפי מי שנראה שונה מהם,
את היחס המשפיל,
את הכינויים כמו "אדיוט", "מפלצת" וכו'.

מתי החברה תלמד לא לפסול אדם בגלל המראה שלו?
מתי החברה תלמד להכיר את האדם לפני שהיא שופטת אותו?

טריסטן הוא דמות גברית מושלמת.
הוא דמות שמחכים לנקודת מבט שלה.
הוא דמות שרוצים לקבל עוד ועוד ועוד מידע עלייה.

הוא חי בתוך כאב, הוא מנציח את היקרים לו בדרכים מיוחדות, כאלה ששמורות רק לו.
אם יש משהו שאהבתי לקרוא בנקוד מבט שלו, זה את החומות שלו נסדקות ולאט לאט נופלות.

טריסטן אוכל את עצמו בשקט מפנים וצריך ללמוד לסלוח לעצמו,
זה לא משנה לו מי אשם, הוא תמיד מרגיש אשם.

היה לי חבל שלא היו יותר פרקים מנקודת המבט שלו,
והתבאסתי שהפרקים שלו היו יחסית יותר קצרים משלה.

לסיכומו של,
ספר מרגש שהצליח להגניב לי דמעות לעיניים לא פעם,
אני לא יודעת אם אקרא אותו שוב,
מה שכן אני יודעת זה שאני ממליצה עליו לקריאה.
למרות שהוא מדבר על נושא כאוב,הוא כתוב בצורה קלילה ויש קטעים מצחיקים ששוברים את הכבדות פה ושם.
והלוואי, שיום יבוא ונדע לקבל את האחר, ככה, בדיוק כמו שהוא, אחר.

הסתקרנתן?

בואו לקרוא את הפרק הראשון כאן https://goo.gl/ZuH3nB

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *