Punk 57 / Penelope Douglas

אוי, ממש אהבתי את הספר הזה! סיפור אהבה בין תיכוניסטים שנוגע בנושאים חשובים – אלימות בין בני נוער בבית הספר, חרם, הצקות, היחס של ה"מקובלים" ל"לוזרים"… וכמובן, הכי חשוב… גיבור מקועקע עם פירסינג במיקום אטרקטיבי

"We were perfect together,

Until we met."

זמן הקריאה המשוער לכתבה זו הוא דקה אחת. תהנו🙂

מישה:

בכיתה ה', בית הספר ערך תוכנית התכתבות "חברים לעט" עם בית הספר השכן. שם, חשבו שאני בת בגלל שמי, וציוותו אותי לילדה, ראיין. ואילו המורה שלי חשבה שראיין הוא בן כמוני, והסכימה. לא לקח לנו זמן רב להבין את הטעות ובתוך זמן קצר התחלנו להתווכח על הכול: איזה פיצה בטייק אווי הכי טובה. גלאקסי או אייפון. האם אמינם הוא הראפר הגדול ביותר אי פעם ועוד… כך זה התחיל, ובמשך שבע השנים הבאות, המשכנו להתכתב.

המכתבים שלה תמיד הגיעו על נייר שחור, כתובים בדיו כסוף. לפעמים הייתי מקבל מכתב אחד בשבוע ולפעמים שלוש ביום. אבל אני צריך אותם. היא היחידה ששומרת אותי על המסלול ומקבלת את כל מה שאני.

היו לנו רק שלושה כללים: בלי מדיה חברתית, בלי מספרי טלפון, בלי תמונות. היה לנו דבר טוב, אז למה להרוס אותו?

עד שנתקלתי בתמונה של בחורה ברשת. שמה ראיין, אוהבת את הפיצה של גאלו, מעריצה את האייפון שלה. מה הסיכוי?! אני חייב לפגוש אותה.

אני פשוט לא מצפה לשנוא את מה שאני מוצא…

ראיין: שלושה חודשים שהוא לא כתב לי. משהו לא בסדר. האם הוא מת? נעצר? בלעדיו, אני משתגעת. זאת אשמתי. הייתי צריכה לקבל את המספר שלו או לבקש ממנו תמונה או משהו. הוא יכול להיעלם לנצח. או שהוא נמצא ממש מתחת לאף שלי, ואני אפילו לא יודעת את זה…

"We're all ugly, Ryen. The only difference is, some hide it and some wear it."

תנו בלייק ושתפו בכיף:)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *