השבוע קראתי את "על מקום הימצאה" של תמר קפלנסקי, המספר על הגר, מפיקת טלוויזיה, שרגע לפני גיל 40 משאירה מאחור את בעלה ושתי בנותיה ונוסעת להודו – לא לתמיד, רק לחתונה של החברה הכי טובה שלה, מאיה – אבל הנסיעה הזו תשנה את חייה.
זה לא הספר הראשון על ישראלים בהודו, ובטח שלא על משבר אמצע החיים, אבל הוא לא דומה לשום דבר אחר, בעיקר בזכות הקול הכל כך מיוחד של הגר, קולה של קפלנסקי. בניגוד לכל הציפיות והחששות, דווקא בהודו היא מרגישה הכי בבית ומשתחררת מהכל – מרגשות האשם ומהלא-נעים הנצחי, המלווה אותה כאישה, כאמא וכאדם.
עצומה, במיוחד בעידן ה-#metoo מצד אחד, וזוועות מסוג איה נאפה מצד שני.
בספרות הארוטית בתקופה האחרונה – סקס זה מצחיק!
אוהב אותה ביחסים נטולי תשוקה. אז היא נטלה את גורלה בידיה ויצאה לשנה המאתגרת והמסעירה בחייה, "שנת הגברים".
הקטיושות הזכורים לרע. אבא אמא ושתי בנותיהם מנסים לנהל חיי שגרה. מילי, הקטנה, כבר בת שמונה אך עדיין ישנה במיטה עם הוריה. לאלה, האם, טוב ככה, כשבתה חבוקה בזרועותיה, במרחק סביר מבעלה, גבי – מרחק שהולך וגדל, עד כי לא נראה שניתן לגשר עליו. אבל עכשיו גבי מחליט לעשות מעשה, הוא יבנה קומה נוספת לביתם, כך שלכל בת יהיה חדר משלה, כמו שצריך. אין להם כסף לפרויקט, זה ברור, גם הזמן ממש לא מתאים, אבל גבי מתעקש ואלה לא מסגלת לעצור אותו, כי היא מרגישה קצת אשמה.
במעמקי העדה החרדית בניו יורק. אבל ברקע הסיפור מתרחש תהליך מרתק, שאולי לא זוכה למספיק תשומת לב ציבורית. הגיבורה, לאה, היא חוזרת בתשובה שנולדה בשם לולה – שם זר וטמא, שם של נערת שעשועים, שנתנה לה אמה ההיפית, חוזרת בשאלה. האם מרדה במסורת של הוריה הדתיים ואילו עכשיו מתרחש התהליך ההפוך בדיוק – הבת נגעלת מהריקנות והתפלות של החיים החילוניים וחוזרת שוב אל חיק הדת, למורת רוחה של אמה.
הפרוע, מרחק של קילומטרים ספורים בלבד, אבל עולם אחר לגמרי. אסנת ודרור מרוויחים בית פרטי במחיר שעדיין אפשר לעמוד בו, אבל איתו מגיע שק שלם של צרות.
בספרות העולמית, 
הנוחות שלה – סדרת 
