כנפי מלאכים – בריטני ס' צ'רי

"רציתי להגן עליה מפני העולם, מפני המכאובים. באותו זמן, באופן אנוכי לגמרי, כל מה שרציתי היה שתישאר קרוב אליי. רציתי להרגיש אותה על עורי, על שפתיי, על חזי. רציתי להרגיש אותה בתוך הלב שלי…

הלב שלי… לעזאזל עם הלב.

לא הייתי בטוח שהוא עוד זוכר איך לפעום"

גרייסלין מיי האריס (גרייס) חוזרת לעיירת ילדותה , צ'סטר, לאחר שבעלה פין עזב אותה. לאחר חמש עשרה שנים ביחד ושבע הפלות שבהן לא הצליחו היא ופין להביא ילד לעולם, היא הסתגרה בתוך עצמה. גרייס מאמינה שהיא זו שהבריחה את בעלה ומאשימה בעיקר את עצמה בכישלון נישואיה.

צ'סטר היא עיירה שבה כולם מכירים את כולם, גרייסלין היא ביתו של הכומר, תמיד חונכה לשמור על עדינות וצניעות, תמיד לחייך ולהתנהג כראוי.

ג'קסון אמרי הוא מוסכניק, בנו של שיכור העיירה. אימו עזבה אותו ואת אביו כשהיה רק ילד, ומאז חייו השתנו לגמרי. כשאינו עובד הוא מטפל באביו, ובלילות הוא מבלה עם הנשים שלא מוכנות לומר לו שלום ברחוב אך דופקות לו על הדלת בלי שאף אחד ידע. ג'קסון למד בדרך הכי קשה שאין אף אחד בעולם שידאג לו או שיהיה מוכן לעשות עבורו משהו ללא תמורה. הוא לא מאמין בטוב ליבם של בני האדם, מבחינתו כולם צבועים ונבזיים.

היחידי שנותן לו נחמה הוא כלבו הזקן טאקר.

"לא תיארתי לעצמי שמישהו כמו ג'קסון יכול לבטא כאלה רגשות. האהבה שלו הייתה שקטה כל כך ועם זאת גם רועשת. הדרך שבה אהב את טאקר היא הדרך הראויה לאהבה וכל אחד זכאי לה – אהבה ללא תנאים."

גרייס וג'קסון יפגשו אחד את השנייה בכמה הזדמנויות , התחלת מערכת היחסים ביניהם לא פשוטה, החומה שג'קסון הקים כל חייו מבריחה את גרייס כמה פעמים. אך כשהם מבינים שיש להם מספר דברים במשותף הם ילמדו כמה שיעורים חשובים על החיים.

ג'קסון ילמד לאט לאט שלא כל בני האדם נולדו רעים וגרייס תלמד שיעור קשה על צביעותם של אנשי העייריה ובעיקר של הוריה וחבריה, והשיעור הכי חשוב , היא תלמד להכיר ולאהוב את עצמה.

העלילה מסופרת מנקודת מבט ראשונה של גרייס וג'קסון.

לכאורה לספר הזה יש את כל האלמנטים להיות הספר שיגרום לי להתאהב בטירוף. אם יש משהו שאני אוהבת במיוחד בז'אנר הרומנטי זה תבנית "המנודה של העיירה", הגבר שאף אחד לא אוהב אך מתחת לכל השכבות מסתתר לו גבר חלומות.

לצערי "כנפי מלאכים" לא עמד בציפיות מתחילתו ועד סופו . הכתיבה של הספר היא פשטנית וצדקנית, הדיאלוגיים בין ג'קסון וגרייסלין ילדותיים מאוד ולא הצליחו לרגש אותי בכלל. לאורך כל הקריאה בספר הרגשתי שאני צופה בסרט בינוני של ערוץ הולמרק. הסופרת לא הצליחה לשכנע אותי שמוסכניק קשוח שכל חייו בעטו בו יעזוב את העבודה לכמה שעות כל יום ויקרא ספרי נוער בחנות ספרים. כמות הפעמים שגלגלתי עיניים בספר הזה הייתה אינסופית. בנוסף, הספר דתי מאוד, יש בו המון אלמנטים נוצריים שהרגשתי שאני ממש עוברת שטיפת מוח על ידי ישו עצמו.

האור היחידי בספר הוא היחס של ג'קסון לכלבו טאקר שגרם לי להזיל דמעות וריגש אותי ממש. 

"היינו הקלישאה הטיפוסית. היא הייתה בת השכנים הטובה ואני המפלצת מהשכונה. היינו ניגודים מושלמים בשביל לחולל את הסערה המושלמת. היא ביקשה שאהיה הפגם שלה, שאהיה הטעות הגדולה של חייה.

מי אני שאסרב לבקשתה ?"

לסיכום, למעריצי ערוץ הולמרק בלבד.

תנו בלייק ושתפו בכיף:)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *