מלאכים מעל העיר / שרון צוהר

זמן הקריאה המשוער לכתבה זו הוא 3 דקות. תהנו🙂

יש סיפורים שתופסים אותי כשבויה, מרצון, החל מהמילה הראשונה ועד לאקורד הסיום.
ויש כאלה שכבר מההתחלה אני מזגזגת לעניינים אחרים, לא מרוכזת בטוטאליות לסיפור.
אלה הסיפורים שנמצאים בסכנת נטישה, אם לא יקרה משהו מעניין ורצוי כמה שיותר מהר.

ב"מלאכים מעל העיר" הרגשתי שאני לא מצליחה להתמגנט לסיפור, לדמויות, לעלילה.
היו לכך מספר סיבות, תכף אגיע אליהן.

אז על מה בכלל הסיפור?
ד"ר דנה גורדון, סטודנטית לרפואה שנמצאת בלוס אנג'לס בתכנית לחילופי סטודנטים
מצטיירת כהצלחה מובטחת, היא חדה ומקצועית, בעלת תכונה אחת בולטת במיוחד, סקרנות!
רק חבל שהסקרנות של הדמות שלה הזכירה לי את הילד הנודניק מהפרסומת של קופ"ח כללית.
"אבל למה?"
דנה עדה לתופעה חוזרת ונשנית של נשים שנפגעו ומגיעות למיון בו היא עובדת, לאחר שקיבלו טיפול ראשוני בשטח, לעתים כזה שמרשים במקוריות שלו, מישהו שם בחוץ מטפל בנשים האלה, גיבור מסתורי שזוכה לכינויים כמו "באטמן" ו"המושיע".
דנה, הסקרנית, שמה לה למטרה להבין מה? מו? מי?

יש רופא נוסף באולם, זאת אומרת בסיפור, קוראים לו ד"ר תומר קליין שנמצא אף הוא בלוס אנג'לס והוא מגויס למשימה אחת ספציפית, לאתר את האקסית הנעדרת שלו.
רוצה הגורל ודנה גורדון נקראת בדרכו של תומר.
מפריעה לו במשימה לשמה הגיע?
או שאולי דווקא עוזרת?
אתם סקרנים…כמעט כמו דנה?

יש כאן סיפור של התאהבות / הידלקות מהירה.
מהמקרים המהממים בהם מספיקה הצטלבות מבטים ו…בום.
האמת היא שאישית אני מעדיפה אהבה שמגיעה אחרי כברת דרך מעניינת של הזוג ואולי בגלל אותה דרך.

"לאן את הולכת, ד"ר גורדון?" קולו מלטף את שיערי מעל אוזני. מכשף אותי. הוא פשוט יותר מדי. "השיר שלנו עוד לא הסתיים".
"השיר שלנו?!"
אני מרימה את עיניי לעיניו. טעות גדולה.
"השיר שלנו".
הוא מביט לתוך עיניי. הוא כל-כך הרבה יותר גבוה ממני עד כי זה די מאיים. מעולם לא הייתי בזרועותיו של מישהו כזה גבוה והתחושה זרה, מלחיצה מעט, מרגשת.
"מה עושה את זה השיר שלנו?" אני שואלת בקול חרב.
גרוני יבש ואני בולעת רוק בכבדות.
"רומיאו וג'ולייט. אהבה פטאלית, מהירה כמו ברק, הרסנית, חד פעמית. הם הביטו זה בזה בעיניים והם ידעו"
"ידעו מה?" אני לוחשת, מהופנטת. ידו מתהדקת על מותני.
"ידעו ששניהם הולכים לשתות רעל ולמות כמו שני טיפשים?"
או, הנה, ההיגיון שלי חוזר מעט לעצמו. היה לי קצר קטן במעגלים אבל נראה שעתה הכול עובד כשורה.
"ואיך אתה יודע איך קוראים לי"?
"כמו שאני יודע שאת יודעת איך קוראים לי". חיוך יהיר עולה על פניו.
הרקע לעלילה והסיפורים הקטנים שתומכים בדמויות המרכזיות ובעלילה המרכזית, נדמה ומשתלטים על הסיפור המרכזי, על הדמויות המרכזיות, מאפילים עליו. אותי באופן אישי זה התיש.
TOO MUCH INFORMATION

הרמתי גבה:
ישנן סיטואציות בסיפור לא סבירות בעיניי או לא פתורות עד הסוף מה שהפריע לי בזרימה של הקריאה. כמו למשל סיטואציה של ניסיון לאונס בשירותים במלון בזמן אירוע רב משתתפים. איש לא ראה, איש לא שמע, יתרה מכך, הגבר שניסה לאנוס חטף מכות רצח עד אובדן הכרה, גם כן ללא עדים, איכשהו הוא פונה לטיפול.
סטודנטית לרפואה כמו ד"ר דנה גורדון שבתכלס עדיין בחיתוליה מתוארת בערך כמו מומחית ברפואה (בכמה היבטים), אישית זה גרם לי להרמת גבה.

מערכת היחסים בין דנה לתומר:
כמעט ואין בה בשר.
הדיאלוגים המעטים ביניהם הרגישו לי כמו ראיון עבודה, מאופקים, משעממים, חסרי חיות
כך שמן הסתם כקוראת לא הצלחתי להתרגש מהחיבור כביכול ביניהם.
הדמויות כדמויות: דנה ותומר לא מצליחים להיכנס לי ללב.
הן דמויות מרוחקות, קרות, לא במרחק נגיעה, חסר לי הומור, שריטות, פלפל.
תומר יותר מדי "סופר הירו" לטעמי ודנה מעין רופאה רובוטית וחפרנית על.
השתלשלות העלילה היתה צפויה בעיניי בערך כמו הידיעה שאחרי ברק יגיע רעם.
ולמרות זאת, בערך ב- 30% האחרונים של הספר הקצב נהיה טוב, העלילה זורמת ואני מצליחה לקרוא ,יחסית, בשטף.

אסכם ואומר: קראתי שני ספרים אחרים של שרון שחיבבתי , נהניתי מהם ובהחלט הקריאה זרמה לי, לכן מלכתחילה הסתקרנתי לגבי הספר הזה שאני חייבת להיות כנה ולומר שבקושי שרדתי את הקריאה עד לסוף. לטעמי אפשר לותר.

הסתקרנתן?

בואו לקרוא את הפרק הראשון כאן https://goo.gl/9Dzy1W

תנו בלייק ושתפו בכיף:)

מאת: מאיה ארז

"תשאירו את העיניים שלכם על הכוכבים והרגליים שלכם על הקרקע"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *