סיפורה של שפחה / מרגרט אטווד

זמן הקריאה המשוער לכתבה זו הוא 6 דקות. תהנו🙂

אם אתם קוראים סקירות עכשיו, זו טעות, במקום זה קראו את הספר הזה.

טוב, היא שפחה, אבל אין פחות שפחה ממנה בנשמתה.

היא נועזת בדרכה, בעלת ראייה עדינה ומדויקת לפרטי פרטים.

את שמה לא תדעו, הוא לא חשוב, חסר משמעות, זמני וניתן להחלפה בדיוק כמוה.

מרתיע זה כאן

אני יודעת, גם לאוזני הגיעו שמועות על ריבוי תיאורים בספר הזה וכמו רבים נחרדתי, מודה.

כל כך נחרדתי, שמשום מה דימיתי כי מדובר בספר בן כ500 עמודים, משמימים ברובם.

אז לא, ממש לא כך (כ-240 בפורמט דיגיטלי, אבל לא זה לב העניין), התיאורים בו לא רבים, בוודאי שלא ביחס ליופיים. הם חשובים, מספרים את הסיפור, בונים מציאות שלא יכולנו לקבל ולהבין אחרת..

אז מה בעצם היה לנו?

"זמן מועט כל כך נדרש כדי לשנות את דעתנו על דברים…".

הספר הזה משול בעיני ועומד לצד טקסטים המסבירים איך התאפשרה שואת העם היהודי. הוא זרקור מכאיב לשאלת ה׳איך מאבדים אנושיות׳, כיוון ודרך חברתית והוא מספק גם את התשובה (בקלות).

״הם מראים לנו ניצחונות בלבד. לעולם לא תבוסות. וכי מי מעוניין בחדשות רעות?״.

מדובר בדיסטופיה.

מציאות חדשה, עתידנית, הזויה, אפשרית מדי ומלחיצה, מיוחדת ושונה ממה שהכרנו עד היום. קרעי רעיונות דתיים ארכאיים, יוצרים את מערך המושגים החדש.

"רשמית כבר אין גברים עקרים. יש רק נשים פוריות ונשים עקרות, זה החוק."

צניעות כאידאולוגיה וסגפנות חמורת סבר כדרך חיים…אה ו"פרו ורבו", למען הכדור.

כן, הכוונה לכדור הארץ ולמענו עליכם להמשיך להתקיים, לרבות ולקיים את המין האנושי. כשבראש וראשונה, ההישרדות היא מטרת יחיד נעלה, שמסמנת את חיי הדמויות, איש איש ודרכו להשיגה.

 

הסיפור מפותח למשעי, בידי סופרת שלמרות שלא הכרנו, תרשו לי לכנות אותה חריפת מוח. כי במקרה הזה, באמת אין אפשרות אחרת.

ב״סיפורה של שפחה״ אין עמוד מיותר ואין תיאור שראוי היה להשמיט לטובת נשמתם של קוראיו.

כל תיאור וכל פרט מייצגים 'zoom in' הכרחי, אל עולמו של מי שחייו מוגבלים בידי אחרים. זה שחי בגטו, בכלא כביכול חופשי. מי שעל מנת לשרוד ממלא את עולמו בפרטים הקטנים הפשוטים של החיים, כדי לצקת בהם בסיס קיומי שישתווה ל״עולם של פעם״, המוכר והבלתי מושג עוד.

ציירת של מילים

"אני מחכה, בחדר שלי, שכרגע הוא חדר המתנה. כשאני הולכת לישון הוא חדר שינה".

״עין״/״עיניים״, ״מרתות״, ״שמלה אדומה וכנפיים״, ״יבורך הפרי״-״יפתח אלוהים״, ״לעינו״, ״גלימה אדומה-שמלה כחולה״, ״צעיף לבן״,״ משאב לאומי יקר״, "נשות כלבו", "שלגלן", "שלפרד" ועוד ביטויים רבים וטובים.

אם לא הבנתם כלום, זה משום שמדובר באטוודית (ואתם מבזבזים את זמנכם וקוראים סקירות, במקום לקרוא אותה).

מרגרט אטווד, או, 'הסופרת' אם תרצו לכנות אותה כך (בעיני היא יותר קוסמת), בונה כאן שפה. יוצרת ביטויים חדשים ומשמעויות מיוחדות, לפרטים יום יומיים מוכרים לכל. כמו לזכות בפרספקטיבה של מישהו אחר, אבל מישהו מיוחד ממש, או אולי מוזר …

״יש לי שם אחר, שאיש לא משתמש בו כעת משום שהוא אסור. אני אומרת לעצמי שזה לא חשוב. השם שלך הוא כמו מספר הטלפון שלך, שימושי רק לאחרים״.

געגוע, לאנשים, חפצים, חיים אחרים, הוויה ומהות, הלך רוח ועתיד רע או טוב יותר, לא ברור.

כל אלה מתבלים את חייה של גיבורה אחת מיוחדת, שבעצם, אינה שונה מכל אישה אחרת במעמדה. מה שמטריד עוד יותר, היא העובדה שבעצם, היא לא שונה מאף אחת מאיתנו, נשות העולם הזה, כאן.

"איך יכולנו לדעת שאנחנו מאושרים?"

אמרנו מעמדות?

"אני רעבה למגע עם משהו שהוא לא בד או עץ. רעבה לפעולת המגע".

"יש יותר מסוג אחד של חופש… יש חופש לעשות דברים, ויש חופש מדברים".

העולם מנוהל כמפעל שגלגליו משומנים. לכל דמות תפקיד וקבוצת השתייכות. אלו שאינם בעלי תפקיד נחשבים ירודים וחסרי בסיס קיומי. ואפילו הם, מאוגדים בקבוצת שייכות בעל כורחם, בדיוק כמו השאר.

 אומץ לביאות מזוקק

מרגרט אטווד ניחנה באומץ ספרותי מיוחד (סופרת קוסמת זוכרים?). אומץ כזה שאפשר לה לבנות עולם חולני/נוטף 'הגיון דתי' ולייצר בו לגיטימציה לאונס מגדרי לצד טיהור אתני. לא, אנחנו לא יכולים להסכים לזה ואיתנו הגיבורה. אבל הסביבה/החברה/הכוחות השולטים, כל אלה הם חלק מהתפאורה שלה והכל באמצעות דיווח יחיד והצצה דרך עיני גיבורה אחת, לא מיוחדת כביכול. ללא שיפוטיות פרט לזו השקטה הניבטת מעיני הגיבורה עצמה.

״ אפילו השירה שלו מדאיגה אותי. הזהירו אותנו שלא נראה שמחים מדי ״…  גם זה.
לא מביעה דעה, או אולי כן?

"היינו מהנהנות כמו סימני פיסוק זו לקולה של זו".

"לפעמים השתיקה מסוכנת לא פחות מהדיבור".

"התעלמות אינה בורות, צריך לעבוד על זה".

לא יודעת מה אתכם, כשאני איתה היא מביעה, אוהוהו מביעה.

לעומת זאת, אל העולם שמחוץ לה, אל סביבתה הקרובה/לא קרובה/מנוכרת, היא נמנעת מלהיפתח, מגנה על עצמה בשתיקתה.

באופן פלאי ממש, היא ממלאת את עולמנו באותם פרטים שהם כל עולמה.

קטנים ועלובים כמו תיאור רצפת אולם כדורסל (שם מוצבות המיטות), כמבנה חלון מזוגג זכוכית מחוסמת (למניעת בריחה),

או פרטי לבוש המייצגים את קיומה יותר משעושה זאת אישיותה המיוחדת (בה אף אחד לא באמת מעוניין).

ממש באותו אופן פלאי היא מצליחה להעביר נימים דקים ועדינים של מציאות לא מוכרת, בלי להעיב על הקריאה.

'אשרי הענווים׳, ׳אשרי השותקים׳. את הברכה הזו הם המציאו, ידעתי שזה לא נכון, והם גם השמיטו דברים, אבל לא הייתה דרך לבדוק. ׳אשרי האבלים כי הם ינוחמו׳. איש לא אמר מתי

תרגום? או ליטוף בשפה?

ליטוף, ליטוף פרווה נעים במיוחד.

מתרגמת יחידה, עשתה עבודה יחידה במינה.

הסיפור זורם, שוטף וייחודי בשפתו. מדובר בעברית אמתית וטובה, ללא שילובי גובה שפתיים ואפילו ללא מילים גבוהות מדי, שהן על גבול המתבקשות כאן.

כאילו מישהו בחר לצחצח כמה מילים יפות, וברגע האחרון הוסיף להן אבק יומיומי, כדי שלא יבריקו מדי.. ממש מצוין.

מבנה

המבנה מיוחד וכדאי להתרגל אליו.

קפיצות בזמן מתארות את חלקי הסיפור השונים ומבהירות איך הגענו לאן שהגענו, תרתי משמע.

זה לא ספר קליל ונעים, אלא כזה שמעורר מחשבה ומקצר שעות שינה. גם כי הוא סוחף וגם כי המחשבות בעקבותיו, עלולות להקשות עליכם להירדם.

אבל הוא תהליך ששווה לעבור.

מבטיחה שתצאו אחרים מבין דפיו.

 

ברור לי כי בסקירה הזו, כמו בספר עצמו, רב הנסתר על הגלוי והכל בכוונה גדולה.

יכולתי בקלות לצטט יותר, להוסיף דוגמאות ולנתח.

אבל כאן הייתי חוטאת לאמת של ״סיפורה של שפחה״ ולא זו המטרה.

אין לי צורך להוכיח לכם שאני יודעת מה מסתתר בסופו .

אתם כבר יודעים שקראתי אותו.

עכשיו תורכם,

קדימה.

הסתקרנתן?

בואו לקרוא את הפרק הראשון כאן https://goo.gl/zbFsJo

תנו בלייק ושתפו בכיף:)

מאת: מיס קיפוד - עינת להט

miss kipod אישה איכותית ועסוקה. לרוב היא רצה ממשימה למשימה ויכול להיות שבלי לדעת, כבר נתקלתם בה. חוץ מילדים היא מגדלת גם קוצים ותמיד, תמיד יש לה מה להגיד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *