רצח ראוי / פיטר סוונסון

"כולם מתים בסוף, אם תהרוג את אשתך, בסך הכל תעשה לה מה שבין כה וכה יקרה לה".

זמן הקריאה המשוער לכתבה זו הוא 3 דקות. תהנו🙂

 

 

מי הם אותם האנשים שראוי להרוג? אנשים שבוגדים בבני זוגם? פדופילים? אנשים שמתעללים בילדים? מה לגבי אנשים רגילים שנפגשים במקרה בשדה התעופה ומתכננים רצח? פיטר סוונסון משרטט לנו עולם כזה שבו אם מתחשק לך להיפטר ממישהו שלא מוצא חן בעינייך, אתה יכול פשוט לרצוח אותו, והוא עושה זאת בדרך מהנה, אמינה ומציאותית כל כך.

טד סוורסון ממתין בטרקלין העסקים בשדה התעופה היתרו לטיסתו המתעכבת לבוסטון. לידו על הבר, מתיישבת לילי קינטנר. גם לילי ממתינה לאותה הטיסה לבוסטון. הטיסה מתעכבת ושניהם פנויים ומשועממים, אז הם שותים יחד ומנהלים סמול טוק ידידותי. טד, תחת השפעת האלכוהול, נפתח בפני לילי ומספר לה שהוא כועס על אשתו מירנדה, כי תפס אותה בוגדת בו עם בראד, הקבלן של הבית החדש שהם בונים יחד במיין. הוא כל כך כועס ומושפל שנפלט לו המשפט: הייתי רוצה לנקום בה והייתי שמח אם היא הייתה מתה. כמה מאתנו אמרו את אותם דברים על אנשים שבגדו בנו או הכעיסו אותנו? אני בטוחה שרובנו. האם עשינו או התכוונו לזה באמת? סביר מאד שלא.

אבל טד, לשמחתו או לצערו, משוחח עם לילי. ולילי לא טורחת להסתיר את דעתה שיש אנשים שפשוט ראויים למות, ושהעולם יהיה טוב יותר בלעדיהם. "אני לא חושבת שרצח זה באמת דבר גרוע כל כך" אומרת לילי, "כולם הרי מתים, אז מה זה משנה אם מסלקים כמה תפוחים רקובים יותר מוקדם ממה שאלוהים תכנן?". טד משתכנע, ויחד עם לילי הוא מתכנן את הרצח המושלם של אשתו הבוגדנית.

מכאן הסיפור נפרש בשתי קולות. הצד של טד והצד של לילי, אותו אהבתי במיוחד. אנחנו קוראים איך הילדות הלא רגילה שלה הפכה אותה למי שהיא כיום. "כמה אנשים כבר רצחת?" שואל אותה טד. אבל לילי לא מגלה, ומבטיחה לספר לו הכל רק אחרי הרצח של אשתו. הספר כתוב בשלושה חלקים, כאשר החלק הראשון הוא מנקודת המבט של לילי וטד, החלק השני מנקודת המבט של לילי ומירנדה, והחלק השלישי מסופר מנקודת המבט של לילי וקימבל. מה המשותף בין כל החלקים? לילי.

אני כועסת על פיטר סוונסון כי הוא גרם לי לחבב רוצחת, ואפילו לרצות להיות חברה שלה. אני אוהבת את פיטר סוונסון כי אף סופר אחר לא עשה את זה מאז פטריק זיסקינד, שכתב את "הבושם". הוא כתב סיפור מציאותי ולכן הוא מותח יותר ומצמרר יותר מספרי מתח אחרים בז'אנר. אין כאן רוצחים סדיסטים, אין פעלולים או מצבים קיצוניים כמו בספרי מתח אחרים, המניעים לרצח סבירים ושום דבר שנכתב הוא לא מופרך. הכל הגיוני, הכל מובן והכל יכול לקרות לכל אחד. והכי חשוב: אין כאן רצון של הסופר לסגור את כל הקצוות עם סוף הירואי רק בכדי לרצות את הקוראים שלו, כמו שכתובים לרוב ספרי מתח אחרים. אין כאן טוב ורע מוחלט ואין כאן בהכרח צדק – בדיוק כמו בחיים.

פסק הדין:

ככה כותבים ספר מתח. זו תהיה קלישאה לכתוב, אבל אני חייבת להשתמש בה: הספר יותר מראוי לזמנכם והוא חובת קריאה לחובבי ספרות המתח. הטוויסטים בספר הם על גבול הגאונות והדמויות עגולות ומעניינות. כל אחת מהן, אפילו דמויות המשנה. יש לי סופר מתח אהוב חדש וקוראים לו פיטר סוונסון.

כוכבים: 5.

תנו בלייק ושתפו בכיף:)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *