רבקה / דפנה די מורייה

זמן הקריאה המשוער לכתבה זו הוא 3 דקות. תהנו🙂

"אני שמחה שאין היא יכולה לקרות פעמיים, קדחת האהבה הראשונה, כי קדחת היא, וגם נטל, ויאמרו המשוררים מה שיאמרו. הימים של היותנו בני עשרים ואחת אינם נוסכי אומץ. הם מלאי פחדנויות קטנות, חששות קטנים ללא בסיס, ואנחנו נשרטים בקלות כזאת, נפצעים במהירות כזאת, מתמוטטים לשמע המילה העוקצנית הראשונה. היום, כשאנו עטופים בשריון השאנן של התקרבות אל גיל העמידה, נוגעות בנו הדקירות הזעירות של היום־יום בקלילות ונשכחות במהרה מלב, אבל אז — איך יכלה מילה פזיזה להתמשך ולהתמשך, להפוך למִכווה יוקדת, איך מבט, הצצה חטופה מעבר לכתף, נצרבו כדברים נצחיים. דחייה בישרה התכחשות מוחלטת, וחוסר כנות היה כבגידה נוראה. נפשו של המבוגר יכולה לשקר במצפון שקט ובשלווה עולצת, אך בימים ההם אפילו רמייה."

על פי ספרה של דפני דה מורייה משנת 1938, אלפרד היצ'קוק ביים שנתיים אחר-כך את הסרט "רבקה" ואף זכה עליו בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר ובפרס האוסקר לצילום הטוב ביותר בשחור-לבן.

כמו הספר גם הסרט  עוקב אחרי גיבורה נאיבית בת 21 ששמה לא מוזכר (ג'ואן פונטיין), שעובדת כבת לוויה לאמריקאית עשירה. במהלך חופשה עם גבירתה במונטה קרלו, המספרת פוגשת אנגלי עשיר בשם מקסים דה וינטר (לורנס אוליבייה). וכשהוא מציע לה פתאום נישואין היא מסכימה ועוברת לחיות איתו באחוזתו העצומה מנדֶרְלִי. עד מהרה היא מגלה שזכרה של אשתו הראשונה של מקסים, רבקה, עדיין שולט בבעלה ובמשרתים, במיוחד בסוכנת הבית גברת דֶנוֶורס. לאט לאט תעלומת חייה ומותה של רבקה מתחילה להיחשף.

עם כל זה שמדובר בספר רומנטי, "רבקה" הוא לא פחות מכך מותחן אימה גותי עם טוויסט מפתיע וטיפה מסובך בסופו. גם בספר וגם בסרט הבית ויושביו "רדופים" על-ידי זכרונה של רבקה, אבל כל מדיום מעביר את התחושה הזאת בדרך שונה. הספר רדוף במובן שאת מרגישה כאילו רוח הרפאים של רבקה יכולה להופיע בכל רגע. רבקה כדמות, חשוב לציין, לא מופיעה לא בסרט ולא בספר כאדם ממשי. באמצעות הכתיבה הפואטית של דה מורייה את יכולה כל הזמן להרגיש את נוכחות חזקה של רבקה בבית. הסרט, לעומת זאת, מעביר את התחושה באמצעות דימויים ויזואליים קודרים שלו, בעיקר של היער שמטיל צל ממשי על האחוזה ושל המבט המפחיד בעיניה של גברת דֶנוֶורס.

גם הספר וגם הסרט נפתחים במשפט "אמש חלמתי שאני שוב במנדֶרְלִי". בסרט המשפט הזה רומז לנו עוד יותר על אחריתו של הסיפור כי הוא נאמר בווייס אובר על רקע מעבר של המצלמה על בית אחוזה הרוס.

ככלה צעירה בבית עוין המספרת נכנסת לדיכאון מרוב רגשי נחיתות לרבקה המתה, ובטוחה שכולם, כולל בעלה, עדיין מאוהבים בגבירה הראשונה של הבית. היא מנסה בכל כוחה ללמוד את מנהגיה של רבקה ולהידמות לה. היא משכנעת את בעלה לארח מסיבה, כפי שרבקה אהבה לעשות, ומתכננת בסתר ללבוש למסיבה שמלה שהיתה שייכת לרבקה. כשהיא יורדת במדרגות אל הטרקלין, לבושה בשמלתה של רבקה, בעלה מתחרפן ומצווה עליה להסיר מיד את השמלה. היא רצה במעלה המדרגות ופוגשת גברת דֶנוֶורס שכמעט משכנעת אותה לקפוץ מהחלון מאחר ולעולם לא תשתווה לרבקה.

הספר, ועוד יותר מכך הסרט, מעלים שאלות פילוסופיות ופסיכולוגיות רבות בנוגע להתאבדות, אבל בעוד שבספר יש לכך עומק בסרט העיסוק במוות מרגיש שטחי.

בנוסף, התעלומה הבלשית סביב מותה של רבקה לא מנוצלת מספיק על-יד היצ'קוק להעצמת המתח והסרט מרגיש איטי ומיושן.

לכן במקרה של רבקה, הספר – לא נס ליחו, ואילו על הסרט אפשר לוותר.

הסתקרנתן?

בואו לקרוא את הפרק הראשון כאן https://goo.gl/Vt8Yh1

 

תנו בלייק ושתפו בכיף:)

מאת: יעל כהן

בת 34, בעלת נטייה חשודה להיעלם בתוך ספרים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *