מרק סוס / ולדימיר סורוקין

האם הגיבור הוא סוטה פריקי, או שכולנו כאלה?

זמן הקריאה המשוער לכתבה זו הוא דקה אחת. תהנו🙂

השבוע קראתי את "מרק סוס", קובץ יצירות של ולדימיר סורוקין, מהגאונים המרשימים של הספרות הרוסית מסוף המאה ה-20. שתי הנובלות ושני הסיפורים הקצרים בקובץ עוסקים כולם באוכל ובכל מה שסביבו, מתרבות ועד אהבה ותשוקה, שאצל סורוקין מקבלות טוויסטים ביזאריים ומפתיעים לרוב.

בנובלת הנושא, למשל, אולגה הצעירה והיפה נוסעת ברכבת עם חבריה ומקבלת מברנש מקריח ומוזר הצעה שקצת קשה לסרב לה במצבה הנוכחי – הוא רק רוצה לראות אותה אוכלת. זה הכל. פעם בחודש הם נפגשים באיזו כיכר מוסקבאית אפרורית, האיש לוקח אותה לדירת מסתור, מושיב אותה לשולחן ומבשל לה ארוחה לא רעה בכלל.

כשאולגה אוכלת, הוא בוהה בה ואז נוטל בידיו כרית עבה, מצמיד אותה לפניו וצורח לתוכה: "ללללאאאאאא!". הוא משלם לה מאה רובל וכשהמטבע הרוסי מתרסק מחליפים אותו מאה דולרים, ואולגה הולכת לדרכה. ככה שוב ושוב, חודש אחרי חודש, לאורך שנים רבות, חיים שלמים.

קריפי או שכולנו כאלה?

קריפי? לא נכחיש זאת. אבל לא רק. אוכל הרי תמיד היה ותמיד יהיה מוטיב ארוטי רב עוצמה בספרות ובאמנות. משהו שאנחנו מכניסים לתוכנו, אל תוך גופנו, משהו שאחרים מכינים ומחדירים לתוכנו, משהו שאנחנו מגלגלים בשפתיים ועל הלשון ובתוך הלוע, משהו שאנחנו בולעים. וגם, צריך להגיד את זה – משהו שאנחנו פולטים.

אז האם הצופה המשונה הזה של סורוקין הוא הסוטה הפריקי, או שכולנו כאלה. מי אנחנו שנשפוט אנשים אחרים על הדרכים המוזרות שבהן מצאו ריגוש ואולי אפילו פורקן. בזעקה הזאת, אל תוך הכרית, יש משהו כל כך משחרר. הלוואי על כולנו.

תנו בלייק ושתפו בכיף:)

מאת: רן בן-נון

רן בן-נון, 52, עורך במוספים "זמנים מודרניים" ו"זמנים בריאים" ומבקר ספרות במוסף "24 שעות" של ידיעות אחרונות, נשוי ומתגורר בדרום תל אביב. ספרו הראשון, "עכשיו יותר ברגש", יצא בספטמבר 2017 בידיעות ספרים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *