ללא פחד / ליליאן סלמה נחום

זמן הקריאה המשוער לכתבה זו הוא 8 דקות. תהנו🙂

טוב, דבר כזה עוד לא קרה לי!
עוד לפני שקיבלתי את הספר, יותר נכון בשנייה שקראתי את הפרקים שליליאן פרסמה, ידעתי איך הסקירה שלי הולכת להתחיל.
וכן, תרשו לי לחרוג ממנהגי ולגמרי לתת פה סקירה עם ציטוטים מושלמים, כי משפחת בצ'יאני ראויה לזה!

"אני לא בתו של לורנזו או של מריאנו."
"אבל את בתו של הצייד ולא משנה כמה שנים יחלפו, אבא שלך תמיד יהיה מזוהה עם המאפיה של ניו יורק. הוא לא היה חייל פשוט, הוא היה יד ימינם של לורנזו ומריאנו, הוא גדל איתם, הוא חלק מהם, ואם זה לא מספיק, תוסיפי את העובדה שאת כמו בת עבור מריאנו."

הצייד, רומאו פאקינג בצ'יאני, אהובי הנצחי!
"וואו", זה מה שיש לי להגיד על מה שליליאן עשתה עם הצייד, "וואו" !
הופ, אולי הבת של ענת ורומאו, אבל ענת היא לגמרי הפונדקאית בסיפור הזה.
הופ, היא בעצם הבת של רומאו ומריאנו.
קחו את האומץ, את הכוח, את המשיכה לאש ולעולם הפשע, את ההנאה מלהתאמן, את הביטחון העצמי, אה, ואיך לא, את ההכחשה וההסתרה מהסובבים אותך בכל מה שקשור לרגשות שלך.
קחו את כל זה ותכניסו למיקסר. ומה קיבלתם? את הבת של רומאו ומריאנו, הגברת "הופ ג'וליה בצ'יאני".

"הופ ג'וליה בצ'יאני."
"ג'וליה?"
"עבור אימא שלי סימלתי תקווה, ועבור אבא שלי סימלתי את אהבת חייו, קוראים לו רומאו."

פאק, אפשר להיות אהבת חייו של אבא שלך? מבטיחה להסתפק גם בלהיות המאהבת שלו!

ליליאן, חצתה פה כל גבול אפשרי.
אם זה בכתיבה שלה שהשתפרה ברמות מטורפות.
אם זה בקטעים שלא קל לקרוא.
ואם זה בעלילה, לא פשוט לכתוב על כל הדמויות שאנחנו אוהבות ולהפוך אותם לדמויות משנה.
לא פשוט לתת את הבמה לדור ההמשך, אלה שרק נולדו ב"רדופה", ואלה שטרם הכרנו.
ליליאן גם דאגה להשאיר לנו את הדברים האהובים כמו מריאנו טורנטיני שנשאר דביל (!), כמו האחדות של "לה פמייליה", וכמו כל הפעולות והמבצעים שהיא תיארה בספר שנתנו לקוראות להרגיש בתוך כל האש של המאפיה האיטלקית.

הספר הזה היה מלא ברגש ובתסביכי הורים ומשפחה.
כמה שהופ הייתה סערה מהלכת, כמה שהיא הייתה שילוב של מריאנו ורומאו, היא עדיין המיסה אותי וגרמה לי לבכות.
הופ גדלה בתחושה שהאבא שהיא העריצה כל החיים שלה, והאמא שנלחמה להביא אותה לעולם שונאים אותה.
האמת, הם לא בדיוק ניסו לגרום לה להרגיש ההפך.
הבנתי אותה וכעסתי עליהם יחד איתה.
טוב נו אני מודה, כעסתי על ענת, קשה לכעוס על בצ'יאני אהובי.
מה שכן הקשר של הופ עם מריאנו המיס אותי. מריאנו היה הכתף התומכת שלה, אבא שלה, בכל אותם רגעים שהאבא האמיתי שלה, רומאו, אכזב אותה.
מריאנו, חי ונושם את פופי שלו, הוא ולורנזו, שעם כל הרעש והצלצולים שלו, נמס ממה ומגונן עלייה כאילו הייתה הבת שלו.

מצד שני, אנדרה, שגדל בשנאה לאבא שלו, כי הסבתא (המטומטמת) שלו גרמה לו להאמין שאבא שלו מכר אותו בשביל האישה ש"הרגה" את אמא שלו.

בספר הזה קיבלנו גם נגיעות של כל דור ההמשך.
הילדים של לורנזו ונינה, ענת ורומאו, מריאנו ואמיליה, וכמובן ניצן ותאו.
קיבלנו הצצה לאיך דור ההמשך מתחיל לקבל את המושכות, ואיך הבנים הופכים להיות זהים לאבות.
אבל מה קורה כשיש לך רק בנות, כמו במקרה של רומאו וענת?
מקבלים את הופ שיכולה להכניס את כל המאפיה, כולל הקאפו, לכיס הקטן שלה.
כי בואו לא נשכח מי גידל אותה, ומי חינך אותה….
"אומנתי על ידי המאפיה, על ידי אבא שלי ועל ידי מריאנו.
אומנתי להרוג, לא לפצוע, לא להכאיב, אומנתי להציל את חיי."

הופ ג'וליה בצ'יאני, הופ, פופי, סטורמי, בצ'יאני  
מכירים את הפתגם "התפוח לא נפל רחוק מהעץ" ?
אז הופ נכנסת מושלם לתבנית הפתגם, יחד עם אבא שלה, הצייד.
הופ לא רואה בעיניים בדיוק כמו אבא שלה, אולי יותר כמו הדוד האהוב עלייה, מריאנו.
אין לה מעצורים, אין לה רסן, היא לא מפחדת להגיד מה היא מרגישה, היא שמה לעצמה מטרה ומגיעה אליה, לא משנה מה היא צריכה לעשות בשבילה.

לא רק זה, הופ היא צרה מהלכת לטענת כל הסובבים אותה (חוץ ממריאנו). היא מושכת אליה אש עם ובלי כל כוונה לזה.
היא מודעת לסכנות של המאפיה, היא מודעת לחיים שהיא צריכה לחיות תחת אחריות המאפיה, אבל עדיין מוצאת דרכים להסתבך ולהצית אש שתרים את כולם על הרגליים.

"אבא רוצה אותך," מגי מושיטה לי את הטלפון הנייד שלה. אני מסתכלת עליו באימה ומתלבטת אם לענות לו. "הופ, הוא רוצה לדבר איתך," היא מתעקשת. אני לוקחת ממנה את הטלפון. "היי," אני ממלמלת, בקושי מוצאת את קולי. "מה עשית?" הוא שואל בלי הקדמה. "מה פאקינג עשית? " "לא ידעתי…" אני מתחילה "מה לא ידעת?" הוא קוטע אותי בזעם. "את לא מודעת לסכנות? לא הזהרתי אותך מאז היית ילדה? את לא מכירה את עולם המאפיה? אל תזייני לי את השכל, הופ! את מודעת לסכנות טוב יותר מכולם!"

הופ מאשימה את עצמה ורואה את עצמה כ"רוצחת", רק בגלל מקרה שקרה כשהיא עוד הייתה בת 10.
היא לא מצליחה לסלוח לעצמה, וחושבת שכל העולם לא סולח לה.
לא רק זה, היא הופכת בלילה אחד מהנסיכה של רומאו בצ'יאני, האבא שהיא נושמת בשביל לחיות ושהיא כל כך מעריצה, לילדה שצריך לשנות.
היא משתנה מקצה לקצה, והופכת להיות "סטורמי" אמיתית.

אחד הדברים שהכי אפיין אותה היה הכוח שלה.
הופ לא נשברת. היא ממשיכה להילחם בדמעות וברגשות שלה.
היו רגעים שפשוט רציתי להיכנס לספר ולהגיד לה "הופ, תבכי, תשברי, תצרחי, תעשי משהו פופי ותשחררי את כל מה שיושב לך על הלב ולא נותן לך לנשום."
היו רגעים שעמדו לי דמעות בעיניים בגללה.

הקשר שלה עם ענת, אמא שלה, שבר אותי לגורמים.
ענת השתנתה, ושכחה שהיא בעצמה נשואה לחלק מהמאפיה.
רומאו אולי עזב את המאפיה בשוטף, אבל הוא תמיד נשאר חלק ממנה, ועשה לא מעט דברים למענה.
ענת לא מבינה שהיא מתנהגת להופ, לא יותר טוב מאיך שאמא שלה התנהגה אליה.
היא גם מסרבת להבין את מה שרומאו אומר בקול. היא מסרבת להבין שהבת שלה היא העתק של בעלה. היא לא מבינה שהיא עושה את אותם הדברים שאבא שלה עשה והיא עוברת את אותם הדברים.

"את מפחידה אותי היום" הוא עונה ואני פוערת את עיניי.
"אתה מפחד?"
"כן, אני מפחד ממך."
"ממני?"
"את דומה לי מדי, הופ. יום אחד הדמיון הזה יכניס אותנו לצרות, אבל תזכרי, אבא לעולם לא ישאיר אותך לבד, הוא תמיד יהיה הגב שלך."
חבל, שהיו רגעים, שגם רומאו עצמו, שכח את זה.

המשיכה של הופ לעולם הזה, האהבה שלה לדודים שלה, הדאגה שלה לסובבים אותה, ההקרבה של חיים שלה תמורת אלו שהיא אוהבת, הדהימה אותי.
אבל מה שעוד יותר הדהים אותי, היה שלורנזו, ה"קאפו" בכבודו ובעצמו, אהב אותה כל כך ודאג לה כל כך.
אני מודה, בזכות הופ, אהבתי את לורנזו בפעם הראשונה.
ובואו לא נשכח את תאו, ה"קאפו" השני, שמתנהג אליה כאילו היא הבת שלו. טוב, אולי הופ לא רק רמזה לו שהוא הולך להיות חמה.

והאהבה שלה לאנדרה…
אקסית נקמנית פחות מסוכנת מהופ, בשנייה שמישהו רק פוזל לכיוון שלו.

אבל ללא ספק, המשפט שהכי התאים לי לתבנית שלה היה:
"אני לא שונה מאבא שלך או מאבא שלי.
אני לא שונה מהעולם ממנו אתה סולד.
אני רוצחת. בדיוק כמוהם."

אנדרה רוסי, רוסי 
"אין לי שום כוונה להרים ידיים, רוסי, אתה שלי, כי כך החלטתי ושום דבר לא יעצור בעדי."
כן חמוד, בצ'יאני החליטה שהיא תהפוך לרוסי, אתה לא כל כך יכול לשנות את דעתה. סורי.
אנדרה רוסי אולי עזבת את הבית ועברת לצד השני של העולם, אבל בפנים אתה עדיין חלק ממשפחת רוסי.

אחד הדברים שממש, אבל ממש אהבתי באנדרה, היה זה שהוא לא מוכן לבגוד.
אנדרה, כאחד שאיבד את אמא שלו כתוצאה של בגידה, לא מוכן ליפול לרגליה של הופ כל עוד הוא בזוגיות.
אנדרה אולי הוא הדמות הגברית הראשית, אבל הוא לגמרי האורח של "סטורמי" בספר.
נכון, הוא מקבל במה לא קטנה, אבל עדיין הוא לא מגיע למקומות שהופ מגיעה.

הדבר שגרם לי לצחוק עליו ולהעריץ אותו יחד, היה החוסר פחד שלו מרומאו.
בזמן שלא מעט אנשים, משתינים מפחד מהצייד, אדון אנדרה עונה לו ונוגע בבת שלו.

"אני נותן לך עשר דקות, אם הבת שלי לא תהיה בבית עד אז…"
"רומאו?" אני קוטע אותו. הופ קופאת במקומה ומביטה בי.
"תחזיר את הופ הביתה מייד! " הוא שואג ומנתק את השיחה."

אנדרה שונה מהופ.
האמת הם הזכירו לי את רומאו וענת אבל הפוך.
אנדרה בתפקיד ענת, והופ בתפקיד אבא שלה.
הוא מלא פחדים, הוא מפחד מהצל של עצמו לא מעט.
אה, הוא גם בוחר להאמין בדברים לא הגיוניים כמו ענת.

אבל, כשמגיע הרגע להוכיח גבריות,
כשמגיע הרגע להוכיח שהוא גבר איטלקי, הבן של הקאפו, הוא מוכיח את זה.
אנדרה ממיס ללבות לא קטן, ואני מודה שאחרי רומאו ומריאנו יש את אנדרה בלב שלי.
והאמת, שאם לא הייתי מאוהבת קשות ברומאו, הייתי מתאהבת בו לחלוטין.
יש בו קצת מהמאפיה וקצת ילד טוב.
יש בו קצת חספוס של גבר איטלקי וקצת מאלוף אירופה במרוצים.
לגמרי מאוהבת בו.

לסיכומו של,
כרגיל, ספר אש של ליליאן, בסדרה האהובה עליי.
עברה שנה בדיוק מאז שקראתי את "רדופה", שבמהלכה קראתי את הספר 20 פעמים לפחות.
שם התאהבתי לראשונה ברומאו, ונקרעתי מצחוק ממריאנו.
ואני ממש שמחה שליליאן שמרה על הדמויות כמו שאהבתי בדיוק, ולא הפכה אותם לחלשים.
לא פשוט לכתוב את אותו הנושא ארבעה ספרים (וחמישי בדרך), ועדיין להצליח להפתיע כל פעם מחדש.
לא פשוט לכתוב על אותו הנושא, ולא לשחזר ולמחזר קטעים.
שאפו ליליאן, לגמרי אחת הסופרות האהובות עליי מהסופרות הישראליות ובכלל!

הסתקרנתן?

בואו לקרוא את הפרק הראשון כאן https://goo.gl/3KDJco

 

תנו בלייק ושתפו בכיף:)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *