כל שאני / ג'ודי אלן מלפס

זמן הקריאה המשוער לכתבה זו הוא 3 דקות. תהנו🙂

אני לא אוהבת נובלות.

למה?

הן כמו אפצ'י, את מרגישה את הדגדוג הזה באף, לאט לאט, זה שוקע, את לוקחת נשימה ומוציאה אותו בכל הכוח.

פאף!

היה ונגמר.

אז למה בכל זאת בחרתי לקרוא את הנובלה הזו?

אני מהמעריצות הגדולות של טרילוגיית הגבר הזה, הטרילוגיה הזו, היא הראשונה שלי בז'אנר, התגעגעתי לג'סי הלורד שלי, התגעגעתי לדמויות, ובעיקר רציתי לחוות את אותה החוויה שחוותי במהלך קריאת הטרלוגיה, פרפרים בבטן, ריגוש.

חשבתי שתהיה לי סגירת מגעל.

אבל לא.

קראתי, היה ונגמר.

 

על הספר-

זוכרות את ג'סי? כן בדיוק, לורד האחוזה (לא באמת אפשר לשכוח אותו).

דרו? הוא החבר של ג'סי.

כשג'סי מכר את האחוזה, דרו נאלץ לחפש מועדון אחר שבוא יוכל לממש את תשוקותיו.

גם ראיה, מחפשת מקום שבוא היא תוכל להתנתק.

היא מחפשת את הבריחה.

להתנתק מהכאב דרך העונג.

ערב שהיה אמור להיות חד פעמי, סטוץ קר, ללא רגש וללא רחמים, דרו מוצא את עצמו נקשר לאט לאט לראיה.

הוא צריך להוריד את החומות, את הפחדים. גם ראיה, צריכה לוותר על חומות ההגנה שלה, ולתת ללב שלה שוב להרגיש.

 

דמויות-

דרו-

לא סומך על נשים, הוא נכווה בעבר.

הוא לא נקשר, לא בנוי למערכות יחסים.

הוא מספק את צרכיו במועדון סקס, בלי חום, בלי אכפתיות בלי רגשות.

כל מה שמעניין אותו זו העבודה שלו וג'ורג'יה בתו.

אומנם הדמות שלו הייתה מסתורית בעייני בספרים הקודמים בטרילוגיה, אבל הוא לא השאיר בי חותם, לצערי גם אחרי קריאת הנובלה אני לא מרגישה חיבור לדמות שלו ובטח שלא משהו מעבר (ועוד אני מגדירה את עצמי כמתאהבת סדרתית וחסרת תקנה בגברים ספרותיים, אך כאן, לצערי דרו, זו לא אני, זה אתה).

מה שכן, אהבתי את מערכת היחסים שלו עם בתו ג'ורג'יה, הוא אבא מדהים, דואג ומפנק.

״האישה הזאת יכולה לסמן את מפלתי. היא עלולה לגרום לשכוח מי אני. כל מה שאני.״ (ציטוט מתוך הספר).

ראיה-

גם ראיה לא סומכת על גברים, גם היא נפגעה בעבר.

יש בה עצב עמוק, רואים את זה בעינייה.

תחילה הדמות שלה הרגישה לי מאוד מסתורית, היא הקיפה את עצמה חומות כדי להרחיק אנשים, שאף אחד לא יחדור פנימה.

האמת? שגם לדמות שלה לא התחברתי.

לא מצאתי אצלה שום דבר מעורר סקרנות, לא רציתי להכיר אותה יותר לעומק, להבין אותה.

אהבתי במערכת יחסים בין הדמויות, את פער הגילאים בניהם.

העלילה כתובה בגוף ראשון מנקודת מבטו של דרו.

אני מתההה על ספרים שכתובים בגוף ראשון מנקודת מבט גברית, אם אני לא מצליחה להבין אותם במציאות, לפחות בספרים אני מקבלת הצצה לתוך המוח הגברי הכל כך מסובך.

(רק אני חושבת שחייב להכיר בנכות רגשית כנכות אמיתית?)

 

לסיכום,

מדובר בנובלה קלילה, חמודה, בלי עומק ובלי הרבה עניין.

לא מצאתי אמינות כמעט בשום דבר, העלילה רצה מידי המערכת היחסים בין הדמיות נבנתה בלילה אחד, לי זה הרגיש תכני, כאילו הסופרת הייתה חייבת לבנות את זה, אז יאללה, לילה אחד בהחלט מספיק.

העלילה הייתה לי צפויה מידי, מלאה בקלישאות.

ללא ספק הסופרת יודעת לכתוב סצנות אירוטיות, אני זוכרת לה חסד נעורים מטרילוגית הגבר הזה.

מי שמחפשת ספר חמוד להעביר איתו את הזמן, או ספר קליל למחסום קריאה 'כל שאני' בהחלט עונה על הדרישה.

קראתי, נחמד לי, כתבתי, שכחתי.

מה שכן, ממש ממש אהבתי שבמהלך הקריאה לא הפסקתי לדמיין את דרו כהנרי קאביל, אז אולי כן אזכור את הנובלה לטובה?

קריאה מהנה ❤️

הסתקרנתן?

בואו לקרוא את הפרק הראשון כאן https://goo.gl/XczNg2

 

מאת: גלית אוזן

מתאהבת סדרתית בגברים ספרותיים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *