כאורך הגלות

 

השבוע קראתי את "הבת מחוץ לארץ", ספרה של נג'את אל האשמי הספרדיה ממוצא מרוקני, שמתארת את חווית ההגירה בצבעים הכי עזים שלה, אלה שמפרידים בין דורות וקורעים משפחות. הגיבורות משתייכות לקהילה המרוקאית בעיר הקטלונית לה פלאנה. האם מנקה את בתיהם של עשירי העיר ואילו הבת לומדת ספרות בקולג' המקומי. היא קוראת את ג'ויס ואת אריך פרום ואת קפקא, ואט אט נוצר פער בינה לבין אמה.

בגיל 19 היא מיועדת להתחתן עם בן דודה המבוגר ממנה. עליה לוותר על חלום הלימודים והקריירה ולהיכנע למסורת בת אלפי שנים, להיות אשת איש שחייה מוקדשים לבית. היא מקבלת את גזירת הגורל הזו במן הכנעה מוזרה – ככה זה, למשפחה ולאמא לא ניתן להתנגד. האתאיסטית שמעולם לא הסכימה לעטות על ראשה מטפחת הופכת להיות השפחה של העולם.

אז מה זה חוץ לארץ ומה זו ארץ? המקום בו נולדת או המשום בו נולדו הורייך? המקום בו את חיה, זה שאת שפתו את דוברת, או המקום שבו טמונים שורשייך? ואולי בכלל אין לה ארץ, רק מרחבי החשיבה החופשית שבראשה וגופה, המיניות הזו שהיא כל כך מודעת לה ולא מוכנה להתבייש בה כמו שעושות כל הנשים במשפחתה.

המרד נמצא שם, מתבשל ברקע על אש קטנה, בשפה הנפלאה של  אל-האשמי, שכולה איפוק וכוח. "הבת מחוץ לארץ" הוא אולי סיפור על הגירה והתרחקות איטית מהמסורת, אבל לא פחות מכך הוא אחד הספרים החכמים והמעמיקים שנכתבו בשנים האחרונות על יחסי אם ובת.

לרכישת הספר וקריאת פרק ראשון  – הבת מחוץ לארץ

תנו בלייק ושתפו בכיף:)

מאת: רן בן-נון

רן בן-נון, 52, עורך במוספים "זמנים מודרניים" ו"זמנים בריאים" ומבקר ספרות במוסף "24 שעות" של ידיעות אחרונות, נשוי ומתגורר בדרום תל אביב. ספרו הראשון, "עכשיו יותר ברגש", יצא בספטמבר 2017 בידיעות ספרים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *