טרילוגיית שקרים / ליליאן סלמה מחום

זמן הקריאה המשוער לכתבה זו הוא 5 דקות. תהנו🙂

הרבה זמן הספרים מחכים לי על המדף.
לא הצלחתי לגשת אליהם.
אחרי תקופה ארוכה, שכל ספר שהתחלתי, הייתי סוגרת אחרי כמה עמודים, אפשר להגיד שהם הוציאו אותי ממחסום רציני.

 

הגעתי לספרים בלי ציפיות.
שמעתי ביקורות אוהדות יותר וגם אוהדות פחות.
החלטתי להתנתק מהספרים הקודמים של הסופרת ולנסות לא לעשות השוואות, לגשת אליהם נקיה ובלי דעות קדומות.
ברוב הפעמים הצלחתי, בחלקם לא.

 

על הספרים

״אני מרגישה ברכבת הרים רגע לפני סיבוב מסוכן וירידה תלולה. אין לי מושג מה יקרה בהמשך, אך אני חוששת שהרכבת לא תעצור ושבסופו של דבר אתרסק.״

ליהי טרויאנסקי, לא מלקקת דבש.
החיים לא היו פשוטים עבורה, היא מטפלת באבא נכה ובאמא חולה.
היא נאבקת כל יום, עובדת בשתי עבודות ועדיין, בקושי מצליחה להרים את הראש מעל המים.
אין מקום לזוגיות בחייה, לימודים, או עתיד של משפחה וילדים.
הכל נדחק לפינה, את כל הכוחות שלה, היא שומרת בשביל לשרוד.
היא כל יום נאבקת לעמוד על הרגליים.
מפגש מקרי, לילה אחד, בבית מלון מפואר בתל אביב משנה את כל התמונה.
ליהי הייתה בטוחה שמדובר בלילה חד פעמי.
גם עוז היה בטוח שלא יפגוש בה שוב לעולם.
אבל הלילה הזה, וההשלכות של אותו הלילה שואבים את ליהי ועוז לתוך מערבולת, מסע מטורף, רכבת הרים מהירה וללא שליטה.
התגשמות כל החלומות לצד התממשות הסיוטים הגדולים ביותר.
כסף או אהבה?
עוז חשב שאחרי מותו של אביו יוכל לקבל את ההכרה שאותה רצה לקבל כל השנים.
הירושה, את שם המשפחה שהוא כל כך רצה.
איך ליהי קשורה לירושה?
באהבה כמו במלחמה, אין חוקים, אין גבולות, זה הכל או כלום.

״האהבה שאני מרגישה כלפיך היא לא הגיונית, בלתי נסבלת ומאיימת לשבור אותי.״

דמויות
ליהי
טובת משפחתה היא מעל הכל, העבודה היא כל חייה ואין לה שום מקום בחיים לאהבה ולמערכות יחסים- אבלללל היא פשוט לא מפסיקה להתלונן על זה.
היא כמעט אף פעם לא צוחקת.
היא סוחבת על כתפיה עוול כבד.
היא לא חייה בשביל עצמה, היא אומנם בת עשרים ושש אבל החיים ביגרו אותה לגמרי.
היא לא רוצה לקבל עזרה, אך מאוד קל לה לרחם על עצמה.
חסרת ביטחון לחלוטין, משלימה עם רוע הגזרה בכל מצב נתון.
היא הפסיקה לחיות, כעת היא שורדת. גם כשחשבה שהחיים נתנו לה מתנה, היא בכתה עליה, ועל מה שאיבדה, ולא על מה שזכתה.
פוחדת ומפוחדת מכל צעד שהיא עושה.
הדמות שלה עצבנה אותי לכל אורך העלילה, לאורך כל הספרים.
עייפה אותי.
חשבתי שהיא תעבור תהליך בכל ספר וספר, אך לצערי, מבחינתי לא הרגשתי את זה.
בתחילת הספר השלישי, חשבתי שהיא מפתחת לעצמה עמוד שדרה, אך מהר מאוד זה עבר.
כמה וכמה פעמים במהלך הקריאה סגרתי את הספר בגללה, לא הצלחתי להמשיך, היא גרמה לי פשוט לתסכול נוראי.
כן רוצה, לא רוצה.
כן בא לה, לא בא לה.
גברת את בת עשרים ושש, החיים לימדו אותך שהם לא תמיד תותים.
תרימי את הראש, תתבגרי, תתמודדי.
הבכיינות לא עוזרת לאף אחד, אל תשארי במקום שלא מכבד אותך, אבל היא בכל זאת נשארת.
לא הצלחתי להתחבר לדמות שלה בשום ספר, להפך.
עם כל ספר וספר רק התרחקנו.

"אני שונאת את עצמי באשמתך."
"למה?"
"אתה מחליש אותי. לא יכול להיות שאחרי כל מה שעשית לי, אמשיך לדאוג לך, לרצות אותך.״

עוז לוי
אוקיי מר לוי, יש לי המון מה להגיד עלייך.
עוז, בן שלושים. גם לו יש עבר קשה, גם אותו החיים לימדו שלא הכל מוגש לך על מגש של כסף.
אבל לעומת ליהי, הוא חיבק את הקשיים ופרח.
הוא איש עסקים.
יש לו הכל, אבל מה שהוא רוצה לא שלו.
הוא רוצה הכרה, כבוד, והוא נלחם בשביל לקבל את מה שמגיע לו.
גם אם זה אומר שבדרך הוא יקבור את אהבת חייו.
למרות כל זה, הוא איש משפחה, אבא מדהים, דואג ואכפתי.

״היום היא רצחה אותי, אבל מחר, האדם שהיא הפכה להיות, ירצח אותה.״

המעשים של עוז היו קשים, בלתי נסלחים.
השנאה והנקמה הניעו אותו עיוורו אותו וגרמו לו לעשות מעשים שאחרי זה הוא התחרט עליהם.
הוא אומנם אהב את ליהי, אבל לי זה הרגיש כאילו שהכל מובן מאיליו.
לא משנה מה הוא יעשה, היא תשאר.
והיא נשארה.
ללא ספק עוז הוא הדמות הכי טובה בספרים.
הוא עובר שינויים, הוא מתבגר, מרגישים את הכאב שלו, את האהבה, את השנאה.
אך יחד עם זאת, לא מצאתי אצלו את מוטיב החרטה.
לא הרגשתי שהוא באמת באמת מתחרט על מה שעשה.

בספר ישנן המון דמויות משנה שעוזרות לעלילה להתפתח.
אם אתן שואלות אותי, הסופרת מבשלת לנו עוד ספר על אגם הדודנית של עוז.

העלילה כתובה בגוף ראשון מנקודת מבטם של ליהי ועוז לסירוגין.
ללא ספק התחברתי יותר לפרקים של עוז, רציתי לדעת כל פעם מה הצעד הבא שלו.
עם ליהי, פחות.

לצערי הסצנות הארוטיות לא היו מלהיבות במיוחד בין הדמויות.
דווקא הסצנות של עוז עם נשית מזדמנות לדעתי היו הרבה יותר טובות.

לסיכום,
אני חייבת להיות כנה, לא נשאבתי לעלילה מהרגע הראשון.
כשסיימתי את הספר הראשון הרגשתי שקראתי טלנובלה שרואים בערוץ ויוה.
הספר השני מבחינתי היה יותר טוב, אבל גם רק מהצד של עוז.
הספר השלישי לדעתי היה הכי טוב, אבל גם באיזשהו שלב הרגשתי שזה נמתח לי יותר מידי, הרגשתי שסצנות שלמות חוזרות על עצמן, שכבר היינו כאן.
אני חייבת לציין לטובה את הכתיבה של הסופרת, למרות שלא נהנתי בספר הראשון, המשכתי לקרוא ונשארתי סקרנית.
הקריאה זרמה לי בטרוף, ומזה נהנתי.
הסתקרנתי, רציתי לגלות לאיפה הדברים מתפתחים.
מה יעלה בגורלן של הדמויות.
כשסיימתי את הספר השני, הייתי ברכבת, וממש הייתי בלחץ להתחיל את השלישי.
הורדתי אותו בפורמט הדיגיטלי, אמרתי לעצמי, אין סיכוי שאני מחכה עד שאגיע הביתה בכדי להמשיך לקרוא.
אי אפשר להשאר אדישים לדמויות, אומנם לי הן בעיקר גרמו לעצבים, אך אם ספר גורם לך להרגיש, כניראה שהוא טוב.

״אנחנו הורגים זה את זה, אבל שנינו פגועים מדי מכדי לעצור.״

קריאה מהנה.

הסתקרנתן?

בואו לקרוא את הפרקים הראשונים כאן https://goo.gl/WUykv1

תנו בלייק ושתפו בכיף:)

מאת: גלית אוזן

מתאהבת סדרתית בגברים ספרותיים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *