טווס בחדר המדרגות / גלית דיסטל אטבריאן

זמן הקריאה המשוער לכתבה זו הוא 2 דקות. תהנו🙂

כשהחיים הם מסע בנוזלי הזמן.
כשאתה נשטף בזרם היום יום, אבל לאט.
במהירות שמאפשרת לראות את הפרטים, לנתח הכל ולא לפספס דבר מהדקות שלך ומהשעות של אחרים.

זה מתחיל כמו כתבה על עיירת פיתוח, עם דמויות סטיגמטיות, סיפור חיים פתלתל ושפת רחוב תואמת (והוא בכלל מתרחש ברמת גן).
ממשיך עם רוח חיה, חוכמת חיים ותובנות עשירות שנוטפות מבין השורות.

"אישה, אם אין לה את הכבוד שלה, אין לה כלום, אישה צריכה לדעת להחזיק את השמחה שלה בבטן יפה-יפה כדי שהשמחה לא תהפוך בסוף לצער, גברים צריכים לצוד, לא לקבל על מגש, מי מת."

סיפור קטן-גדול על שלושה אחים, עם הצרות, המכות (שכמעט) לא רואים, הילדות, חיים עלובים, הפגיעות, הכעסים, ואהבה שלא נראית כמו אהבה (כזו שזר לא יבין).
כי העבר כאן עולה על ההווה, הטראומות בונות ומובילות חיים, יוצרות ומשמרות שפה משפחתית יחודית.

בטן רכה מישהו?
לא, זה לא ספר לבעלי שכזו.
יש כאן טירוף, גילוי עריות, איבוד עצמי, עיבוד עצמי ואיבוד שליטה קולקטיבי.

"מה חשוב? מי יודע מה חשוב כשכל מה שחשוב נדרס ונרמס פעם אחר פעם, דור אחר דור."

אהבתי את הדמויות כאן.
הן מופרעות, חולות, חכמות וכל כך מעניינות שאי אפשר אלא לשבת בפה פעור אל מול הטירוף וההיגיון ולהציץ לשכנים.

כי זה קצת כמו לראות כתבה על "משפחה קשת יום" ועוד יום, ועוד…להבדיל עצמך מהדמויות, לשמוח על גורלך (ובכלל לא משנה מהו) וגם קצת להתאהב בהן. כל אחת ומכות הגורל שלה, כל אחת והטירוף שלה.

"רחמים עצמיים על היעדר אהבה הם רק רעב בגלגול אחר…".

את זה במיוחד
סצינה שאהבתי במיוחד תמצאו בעמוד 252 בתצורה דיגיטלית (תחת אפליקציה 'עברית').

"אנחנו מסתובבים עכשיו, מסתובבים כמו מחוגה, ידי פרושות לצדדים, שמורות על מרחק בטוח בין שניהם, כמו נדנדה אנושית שבצדה האחד יושב המשורר היתום ובצדה השני הלוחמת שתמיד מפסידה…".

ולמרות שהקטע האחרון בודאי נשמע לכם מטפורי, הוא לא. הוא תיאור מדוייק של דמויות ארציות. הכל ארצי, מחוספס מאוד וישר לבטן הרכה.

"אי אפשר לסבול בני אדם כשהם נמצאים, אבל מאיזושהי סיבה כשהם הולכים, ההיעדר שלהם מעיק כמעט כמו הנוכחות שלהם."

"אני רוצה שתבוא חללית גדולה-גדולה ותיקח אותי רחוק-רחוק מכאן, אני לא שייכת למשפחת בני האדם, לא סובלת את המשפחה הזאת."

בכוונה גדולה אני לא מספרת כאן הרבה, רק מתארת קווים כלליים ותחושות שנשארו בי מהספר הזה. כי הוא המון והוא קטן גם יחד והוא מהספרים שנשארים. ממש נשארים.

"ככה זה נראה כשמרפים, ככה זה נראה כשהשפיות מפנה את מקומה לשיגעון, אני נבהלת…".

תקראו (ותשמחו שאתם לא…).

הסתקרנתן?

בואו לקרוא את הפרק הראשון כאן https://goo.gl/dd4u22

תנו בלייק ושתפו בכיף:)

מאת: מיס קיפוד - עינת להט

miss kipod אישה איכותית ועסוקה. לרוב היא רצה ממשימה למשימה ויכול להיות שבלי לדעת, כבר נתקלתם בה. חוץ מילדים היא מגדלת גם קוצים ותמיד, תמיד יש לה מה להגיד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *