הסיפור שלי עם אליס / פרנצ'סקה ג'קובי

ה-Daily Mail כתב עליו "רומן מרתק על אישה שלקחה את הדאגה האימהית למחוזות קיצוניים" וכמי שמנסה להימנע בדיוק מאותם מחוזות, רצתי לקרוא (והנה קיבלנו גם סיפור קטן שמתאר את כוחו של טיזר כתוב נכון).

זמן הקריאה המשוער לכתבה זו הוא 3 דקות. תהנו🙂

בניגוד לאותו Daily Mail אגב, לא מצאתי כאן רק דאגה אימהית, אלא גם (ואפילו יותר), בדידות שאיבדה זוהר. כזו שמנסה לחיות את חייה דרך חיי בנה, תוך ניסיון ליצור ולקיים איתו יחסים שאבדו לפני שנים (אם בכלל התקיימו בעבר) ואומללות כמובן.

היא עשתה לי רע (וזה בעיקר אומר שהספר טוב), כי מצאתי בה אמא, סבתא ומאוד קיוויתי שלא למצוא בה את עצמי (אולי אפילו העלמתי עין פה ושם).

נכות מהזן הריגשי
בגיל חמישים ושתיים היא מרושעת ונרגנת, אבל מצוידת גם בחיוך קטן. היא הביץ' האולטימטיבית שכולנו היינו רוצות להיות (או שזו רק אני), זו שאומרת מה שהיא חושבת ולפעמים מדברת עוד לפני מחשבה.

אלא שבמקרה זה, העוקצנות המשעשעת השאירה אותה לבד, סגנון חייה והביקורתיות השאירו אותה חסרת נסיון חברתי, והגדרת עצמה כמרכז היקום, השאירה את היקום שלה קטן ובודד.

"… היא חושבת שאני מרוצה מזה. אני לא יודעת למה היא חושבת ככה כי אני לא מרוצה מזה והבהרתי את עצמי. לא אמרתי מילה בנושא. לא אמרתי 'כל הכבוד' אפילו פעם אחת."

כילדה שגדלה בגרמניה של טרום היטלר והיטלטלה על פי החלטות הוריות שכללו אותה, אבל רק למראית עין, היא בין היתר מתקשה להביע את עצמה ברבים (או בכלל).

"הייתי צריכה להגיד לרובן שאני אוהבת אותו – כל כך רציתי להגיד לו – אבל לא יכולתי מפני שאנשים הסתכלו עלינו. אז במקום זה אמרתי: "תהיה ילד טוב" במקום זה אמרתי: "נתראה בקרוב."

חלק ניכר מהספר הזה גרם לי להיזכר בסבתי הגרמנייה, חלקים אחרים גרמו לי לתהות איך אומרים Passive Aggressive,  בגרמנית.

חמותי, חמותך, חמותנו
כי צרת רבים היא בכל זאת סוג של נחמה

אליס, אשת הבן, מייצגת כאן את הפער בין הרצוי לבלתי אפשרי.
כיאה לכלה אופיינית, היא אביבית, לבבית (ושמחה מדי), שלא עשתה דבר רע, מלבד לקבל על עצמה את התפקיד הלא מחמיא שבלהיות המחליפה של אמא, או "תופסת המקום" אם תרצו.

מכאן, כבר ברור שכל שיפוט שלה כדמות, יחייב התייחסות מזלזלת או משתאה ממי שתפסו את מקומה (ולו מטאפורית בלבד).

אובססיה יקירתי
הרבה מעבר לדאגה אימהית, יש כאן יצוג של אובססיה על רקע התעוררות חוש אימהי מאוחר.
בשלב מאוחר דמות האם כאן, חווה את המעקב אחר חיי בנה הבגיר, כצורך שלא ניתן להתכחש לו.
לאורך הסיפור היא חווה אובססיה לבנה היחיד ואני חוויתי אובססיה לגבי הצורך לסיים לקרוא את הספר הזה.
כי זה לא שהוא רע, הוא פשוט ארוך מהמחויב עפ"י מרכז הסיפור.
בדיוק כמו ספרים שמתארים אובססיות אחרות ולוקחים לעצמם את הפריבילגיה המפוקפקת שבחזרתיות רבה מדי לעיני הקורא, כך גם כאן.

נכון, היא הזויה, אובססיבית ומבצעת מגוון פעולות בלתי סבירות בעליל. אין צורך לחזור על מגוון דוגמאות של כאלה, הבנתי לבד.

לעומת זאת, את התפתחות הדמויות, את ההבנה והצמיחה אהבתי מאוד.
יש כאן סיפור חיים קטן כביכול, שיש בו הרבה מאוד.

בואו נסכם שמדובר יותר מכל בסוג של טיפול פסיכולוגי משפחתי, כזה שבין אם לבנה (וכל נפגעי ההדף הסביבתי).

 

 

תנו בלייק ושתפו בכיף:)

מאת: מיס קיפוד - עינת להט

miss kipod אישה איכותית ועסוקה. לרוב היא רצה ממשימה למשימה ויכול להיות שבלי לדעת, כבר נתקלתם בה. חוץ מילדים היא מגדלת גם קוצים ותמיד, תמיד יש לה מה להגיד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *