הנשף / אנה הופ

זמן הקריאה המשוער לכתבה זו הוא 6 דקות. תהנו🙂

מי משוגע ומי לא?
איך הוא יוכיח שהוא לא משוגע? הוא מוקף משוגעים, האם זה הופך אותו למשוגע?
איך מטפלים במשוגעים? האם ניתן לתקן אותם?
ומי בכלל קובע שמי שמחליט, אינו משוגע בעצמו?

״גן האנושות רווי עשבים שוטים… טיפוח לעולם לא יהפוך אותם לפרחים״.

על הספר:
השנה היא 1911, אלה פיי מוצאת עצמה במוסד לחולי נפש בפאתי אדמות הבור של יורקשייר, אנגליה. במוסד קיימת הפרדה בין גברים ונשים ואפליה קשה בתנאים בהם הם חיים. מדי שבוע מטופלי המוסד נפגשים לנשף ריקודים ברחבה המפוארת, שם פוגשת אלה בג'ון.
אך לא מדובר פה רק בסיפור אהבה, אלא גם בסוגיות הקשות של טיפול רפואי בחולי הנפש.
הסיפור מסופר בגוף שלישי משלוש נקודות מבט, של אלה, מטופלת חדשה במוסד, ג'ון, מטופל ותיק במחלקה הסגורה, וצ'רלס, רופא זוטר בעל שאיפות מטרידות.

"איפה אני?"
"במוסד לחולי נפש שרסטון." צבע עיניה של קלם היה כחול שקט ורגוע. "למה, איפה חשבת שאת?"


דעתי על הספר:
את הספר כתבה אנה הופ, שמסתבר שמעבר להיותה כותבת מוכשרת, היא גם שחקנית. אנו אמורים לזהות אותה מהסדרה "דוקטור הו".
הספר מרגיש ראלי בצורה קצת מטרידה, וגם לעניין הזה יש הסבר, סבא רבא-רבא של אנה הופ, בילה תקופה ארוכה מחייו במוסד הזה. אנה עשתה מחקר מעמיק ומרתק (היא מפרטת עליו בסוף הספר) ובדרך כה ייחודית ומרתקת, היא שואבת אותנו לתוך עולמו האפל של מוסד שרסטון.

"בכל פינה עלה באפה אותו ריח עז של סבון ומתחתיו משהו נוסף, משהו שאינו כשורה."

מה אהבתי:
הדרך בה מסופר לנו הסיפור, אנה בחרה שלוש נקודות מבט מרתקות שמציגות לנו תמונה כללית מרתקת של המוסד מכל כיווניו. דמותה של אלה פיי, אשה מהמעמד הנמוך ביותר המובלת למוסד כאשר היא חפה מפשע. היא לומדת את אגף הנשים לראשונה, וכך גם אנחנו.
ג'ון, מטופל כבר שנתיים במחלקה הסגורה של הגברים, הווי שונה לגמרי, תנאים אחרים ודרך התמודדות שונה לחלוטין עם המצב.
צ'רלס, רופא זוטר במוסד, תחילה לא הבנתי למה השקפתו כה חשובה, אבל כמה שטעיתי. הוא עובר תהליך כמעט מפחיד. הוא זה שמציג בפנינו את השאלה הקשה של הספר "מי משוגע, ומי מחליט מי משוגע?".

"אולי לך יש זמן למחשבות בטלות על הצורה הטובה ביותר לשיפור חיי המטופלים שלנו, אבל אני, לעומת זאת, עסוק מכדי לעודד הסחות דעת כאלה."

סוגיות הטיפול, אחד מהדברים החזקים ביותר בספר לטעמי, הוא הדרך בה מתמודד הצוות הרפואי עם המשוגעים. אנו עדים לסצנות קשות של התעלמות, אדישות ואטימות. אך מנגד, עולה שוב ושוב סוגיית העיקור. נושא שבהחלט לקח חלק משמעותי בשיח החברתי בתקופה זו.האם לוקים בנפשם רשאים להתרבות? האם זה גנטי? האם החברה בדרכה להפוך לחברה חלשה ולקויה בגלל אותם לוקים בנפשם?
את הסוגיה אנו חווים מעיניו של צ'רלס, אשר מחזיק בדעה אחת, אך שומר על ראש פתוח גם לדעה האחרת. בעייני דרך ההצגה של הסוגיה הזאת הייתה כמעט גאונית.

"אני בקושי יודע לקרוא, אבל אפילו אני לא כזה מטומטם לחשוב שלא מסמנים אותנו כמו כבשים."

מי משוגע? השאלה הזאת עולה שוב ושוב לאורך הקריאה בספר. איך קובעים מיהו אדם משוגע? איך קובעים שמי שקבע את זה, הוא אינו משוגע? הבלבול הקשה הזה בין הצדדים יוצר אצל הקורא סוג של דיסוננס. אי אפשר להתחמק מהמחשבות המורכבות האלו לאורך הקריאה.

"אלה ידעה מה זה אומר להתנהג יפה. היא ידעה זאת מגיל צעיר. להתנהג יפה זה לשרוד"

האהבה שנוצרת כנגד כל הסיכויים, אהבה מוקפת בטירוף ותלויה בטירוף. אנה וג'ון. האהבה מפתחת לאט ונכון, בהתאם למגבלות ולהפרדות הקשות. החשיפה אטית זה לזו, וכך גם לקורא.

"זו מחלה מדבקת ומסוכנת, התקווה."

כבר השתמשתי במושג "כמעט גאוני", אולי היה נכון לקרוא לזה "גאונות עדינה". משפט לא נפוץ בקרבי. יש בספר הזה כמה רבדים. ניתן לקרוא אותו כסיפור אהבה מקסים כנגד כל הסיכויים, ניתן לקרוא אותו כשחזור היסטורי מטריד, ניתן להתעמק בסוגיות הקשות שעולות לאורכו – ובכל אחד מהרבדים האלה, תמצאו את עצמכם נהנים.
המילה "גאונות" כבדה מדי, אבל הספר הזה בהחלט עושה משהו גאוני.

"אמה הייתה הדבר הראשון שאהבה, ומאז היא ניסתה בכל מאודה שלא לאהוב שום דבר. אבל היא לא הצליחה לעצור בעצמה."

התרגום, השפה, המשלב. שוב אני מוצאת את עצמי מהללת את עבודתו של שי סנדיק כמתרגם ואת העבודה של ההוצאה. מעבר לבחירה המופלאה של הספר המטריף הזה (השימוש במילה "מטריף" מאד מתאימה פה..), העיבוד שנעשה לו מדהים. החל מהכריכה שמעוצבת מספיק טוב כדי למשוך את העין, אבל מכילה בתוכה קריצות לתוכנו של הספר, ועד תרגומי השירים והערות המתרגם. תענוג לקרוא.

מה לא אהבתי:
אני תמיד משתדלת לחלק את הסקירות שלי למה שאהבתי ומה שלא, כך יותר נח לקורא לבחור לדעתי. אבל אני יושבת ותוהה, מה לא אהבתי?

"לקח לשניהם יום לחפור קבר אחד: עומק של שלושה מטרים וחצי כדי שאפשר יהיה להכניס לתוכו רבים ככל האפשר."

אולי רציתי עוד קצת מאלה וג'ון, אבל מהצד השני – הרומן העדין שנבנה בניהם היה כה מדויק…

"ג'ון שתק. מה הוא יכול לומר? שההימנעות מהנשף הייתה הבחירה היחידה שעוד נותרה בידיו?"

אולי רציתי עוד מצ'רלס, הדמות שחשבתי שהיא כה שולית עד שפתאום חשיבותה הכתה בי?

"אבל המוסד לא היה כלא. מטרת הטיפול לא הייתה ענישה אלא שיקום."

אולי רציתי פשוט לדבר עם מישהו. הספר מציג סוגיות כה מורכבות, ומצאתי את עצמי מתחבטת בהן. אולי הייתי צריכה עוד פרספקטיבה?

"את יודעת שאת צריכה להמר כדי להשיג את מה שאת רוצה, נכון? אז מה את מוכנה להפסיד?"

יכול להיות שרציתי עוד מתיאורי הטירוף שאנה הופ מתארת בצורה כה יוצאת דופן. היא יכולה ליצור סצנה שתגרום לצמרמורת בכל הגוף, להציג את הטירוף על כל גווניו. אין ספק שרציתי עוד מזה.

" "הראש שלי. הראש רותח. הראש שלי רותח, הראש שלי, הראש שלי." הדוברת שלחה שוב ושוב את ידה לראשה ותלשה שערות. חלקים בקרקפתה היו כה קרחים שהם הבהיקו. בחיקה נח קן שיער סבוך."

אני לא מצליחה להצביע על משהו שלא אהבתי, אני יכולה להגיד שכמו כל ספר שמעלה דילמות כה מורכבות, סיימתי אותו עם רצון לעוד. סיימתי אותו אבל הוא ממשיך לדבר בתוכי.

"היא נמצאת כאן זמן רב מדי ועכשיו היא משוגעת. היא המציאה דברים כדי להרגיש יותר טוב, ואיש לא יבוא לחלץ אותה למרות הכול."

בשורה התחתונה,
אפשר לקרוא אותו כסיפור אהבה,
כספר פילוסופי, כשחזור היסטורי.
נהנתי מכל מילה בו.
ממליצה בחום!

לינק לביקורת:

http://booksandmore-shani.blogspot.co.il/2017/10/The-Ballroom.html

הסתקרנתן?

בואו לקרוא את הפרק הראשון כאן https://goo.gl/WrNpVi

מאת: שני ויסלברג

מנהלת הקבוצה כל הרומנטיקה הזאת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *