המאהב / מרגריט דיראס

זמן הקריאה המשוער לכתבה זו הוא 3 דקות. תהנו🙂

"מוקדם מדי בחיי כבר היה מאוחר מדי".

אני בטוחה כי אין מי שקרא את 'המאהב' של דיראס, ולא נתפס במשפט האלמותי הזה, פשוט כי אי אפשר אחרת.

ערוב תרבותי בתקופה בה צרפת לקחה חלק בשליטה בהודו – סין, מייצר כאן עניין וריח של נוף זר.

כולם זרים כאן, לעצמם ולסביבתם ואפילו היחסים בין הדמויות מפליאים בזרותם.

אם הייתי חייבת לתמצת את הסיפור (ואני לא), הייתי כותבת שיש בו עצב, כעס וגעגוע, מיניות צעירה מדי (על גבול הזנות), אימהות קשה, אהבה במימוש חסר, חמלה וזיכרונות, אובדן, סיפור חיים ופספוס, השלמה והחיים ששורטים אותך בדרך.

כשמעט מילים אומרות כל כך הרבה

זוהי אומנות הכתיבה, ככה צריך לכתוב, וזו המהות האמתית של להיות סופר. ללא ריבוי מילים ותוך שימוש רק במדויקות שבהן, נכתב כאן סיפור חיים.


לא כמו כולם

ילדה (אולי נערה), ב"שמלת משי ישנה ודהויה", נועלת "סנדלים מוזהבים", "משובצים אבני חן" הנישאים על עקבים. על מתניה חגורה גברית (ככול הנראה של אחיה) וכובע. "מגבעת לבד גברית", "כובע לבד רך בצבע עץ ורדרד, עם סרט שחור רחב".

כמו הגיבורה, גם הספר הזה שונה עד מיוחד. הוא בעיקר לא נופל למשבצת הז'אנר הרומנטי הבסיסי (או לכל ז'אנר אחר בעצם).

בנוי ממשפטים מורכבים, כמעט (ואולי לא כמעט) פילוסופיים. מהסוג שמחייבים לעצור, לקרוא שוב ואולי לנתח רגע.

והוא עמוס תוכן ומהות.

 

משפחה וסיפור אהבה

"נדמה לי שכתבתי על האהבה שלנו לאמנו, אבל אני לא בטוחה שכתבתי על השנאה אליה, גם לא על האהבה שלנו זה לזה ולא על השנאה, השנאה היוקדת, באותה היסטוריה של הרס ומוות שידעה המשפחה הזאת…".

מרכז ומהות הספר הזה הוא סיפור אהבה לא סטנדרטי,  כזה שמשלב עור, צבע ומעמדות. הכל מעורב ביחסים מתגלגלים בין אם ובתה, בין אח ואחותו, בין אם ובנה, בין איש זר שהופך להיות מרכז העולם ובאותה נשימה, גם חסר חשיבות.

"זכרון הגברים אינו מופק לעולם בתוך אותה בהירות מוארת שמלווה את זכרון הנשים".

בלבלתי אתכם?
טוב, זו הייתה הכוונה.

 

כשהטוב הוא (גם) רע

"אנחנו מאוחדים בבושה בסיסית בכך שנגזר עלינו לחיות את החיים".

תיאורים מדויקים, חלקם רגישים, קשים עד מזעזעים. כולם מעבירים תחושה מונוטונית, כאילו מנעד האירועים והרגשות, לא משנה את טון הדיבור.

נשאר להקשיב טוב למילים שלא מתהדרות בהגזמות מוכרות, כי הקשבה לעוצמת הדברים, לא תשרת אתכם כאן.

לעתים הדיווח נשאר קר ומוחלט, למרות אירועים קיצוניים, מה שמאפשר קריאה כמעט אובייקטיבית.

"לעולם לא אסע עוד באוטובוס של המקומיים. מעתה ואילך תהיה לי לימוזינה שתיקח אותי לבית הספר ותחזיר אותי לפנימייה. אסעד במסעדות המפוארות ביותר בעיר. ותמיד אצטער על כל מה שאני עושה, על כל מה שאני לוקחת, תמיד אתגעגע לכל מה שאני משאירה, לטוב כמו לרע, לאוטובוס, לנהג האוטובוס".

"היא הסכימה לבוא ברגע שביקש ממנה אמש. היא נמצאת במקום שבו היא צריכה להיות, היא הועתקה לכאן".

 

הכתיבה

לא, הספר הזה לא קל לקריאה.

הוא כתוב מנקודת מבטה של דמות יחידה, המשתמשת בגוף ראשון ובגוף שלישי לסרוגין.  מספרת שקופצת אל העבר, וגם אל העתיד לבוא מתוכו.

סגנון כתיבה קופצני שכזה מקשה על חיבור לדמויות, ובהתאם גלגלתי קריאה בקושי, סביב עשרים העמודים הראשונים (כן, זה לא מעט בספר בן 50 עמודים).

כשצלחתי את אלה, משהו נפתח, פיתח עוצמה, הגיון והרבה עניין ומכאן, מבחינתי מדובר ביצירה יוצאת דופן.

כשנכנסתי לסיפור וצלחתי את סגנון הכתיבה, נהניתי מאוד.

כ-50 עמודים בתצורה דיגיטלית, זה כל מה שתקבלו כאן.

אבל כמו שכבר אמרו לפני 'זו לא הכמות….' וספרים לא מעריכים על פי משקל.

"כאן השתיקה רועמת, כאן כבר לא תוכלי".

הסתקרנתן?

בואו לקרוא את הפרק הראשון כאן https://goo.gl/7uWyVq

 

תנו בלייק ושתפו בכיף:)

מאת: מיס קיפוד - עינת להט

miss kipod אישה איכותית ועסוקה. לרוב היא רצה ממשימה למשימה ויכול להיות שבלי לדעת, כבר נתקלתם בה. חוץ מילדים היא מגדלת גם קוצים ותמיד, תמיד יש לה מה להגיד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *