החוקים של מוזס / איימי הרמון

זמן הקריאה המשוער לכתבה זו הוא 4 דקות. תהנו🙂

זה הספר הראשון של הסופרת הזאת שקראתי.
אני מאוד מקווה שההוצאה תתרגם עוד ספרים שלה, כי היא מדהימה.
הספר הזה, הזכיר לי קצת את הכתיבה של מיה שרידן, שהיא סופרת אגדית מבחינתי.
מיה שרדין, הסופרת של "קולו של ארצ'ר" ושל "בעיקר אותך", היא בין האהובות עליי בז'אנר בכללי, אז אם השוואתי בין איימי הרמון למיה שרידן, תבינו כמה הספר הזה טוב.

לא תמצאו בספר הזה מלחמות, פשע, אקדחים, מעצרים, כנופיות וכו'.
מוזס, אולי מואשם כל שני וחמישי בפשע אחר, אבל זה לא כי הוא רע או פושע, זה כי האנשים מחליטים לפסול אותו ולהאשים אותו, אחרי הכל "תמיד מאשימים את השחורים".
וכמו שהמשפט הזה מזעזע, ככה גם האשמות שמטיחים במוזס לאורך כל הספר.

הסופרת יצרה פה ניגוד מעניין, היא – בלונדינית ו"לבנה" והוא – "שחור", אבל עם עיניים ירוקות.
הרגשתי כאילו הסופרת לקחה קצת ממשה, מהסיפור שלו ומהיכולות שלו.
הרגשתי כאילו הסופרת לקחה קצת ממשה האמיתי והכניסה למוזס בניפוח קטן – גדול.

הייתי מגדירה את הספר כבדיוני, רומן מושלם ובדיוני.
לפעמים, רומן קליל, בלי תיאורים מעבר לנשיקה, יכול להיות כל כך מושלם.
לפעמים, זה כל מה שצריך, בשביל ליצור רומן שיישאר חקוק בזיכרון שלנו לעוד המון זמן.

למרות שבקושי היו מצבים של "דו שיח", למרות שלא היו תיאורים כמו שיש ברוב הרומנים ולמרות שהרוב היה כמו סיפור מעבר, כזה שמכיל עבר, הווה ועתיד. אהבתי את הספר ממש.

הסופרת הכניסה פה דמויות שלא סבלתי ויכולתי לדעת מהתחלה כמה אני הולכת לשנוא אותם.
אבל מצד שני, היא הכניסה דמויות שאהבתי כל כך, כמו גי', הסבתא של מוזס וכמו טאג, החבר הכי טוב והיחיד של מוזס.

ג'ורג'יה שפרד, ג'ורג'  
אני חושבת שאני קצת מעריצה אותה.
ג'ורג'יה, שונה מכל הדמויות הנשיות שאנחנו מכירות מהספרים.
היא ילדה טובה להוריה,
היא מאלפת סוסים יותר טובה מכל גבר אחר,
היא חולמת להצליח כמו שאר הבוקרים בעיירה.

אבל מה שהכי אהבתי בה, היה שהיא לא שופטת אדם לפי הצבע עור שלו, או לפי מה שאומרים עליו.
לא, ג'ורג'יה, שופטת אדם לפי הלב שלו ולפי המעשים שלו.
היא רואה לתוך מוזס,
היא רואה את הלב שלו ואת הרגשות שלו.
היא אוהבת אותו ולא מפחדת להראות את זה.

הדמות שלה, עברה לא מעט דברים במהלך הספר,
היה שם דבר אחד שטלטל אותי ברמה שאני עדיין מזועזעת.
היא המשיכה הלאה למרות הכל ועל זה אני מעריצה אותה!

ג'ורג'יה, בשונה משאר הנשים בספרים, לא מתעסקת אפילו לרגע אחד קטן בדברים הלא חשובים.
כמו למשל: צבע עור, מצב משפחתי, מצב כלכלי, תיק במשטרה, סטיגמה וכו'.
ג'ורג'יה מתעסקת בלב שפועם מולה ובזה זה נגמר.

מוזס רייט, מו 
עפתי עליו!
בא לי לדעת לצייר כמו מוזס!
אבל יותר מכל, הייתי רוצה אפילו לרגע אחד קטן, לקבל את היכולת של מוזס לראות את אלה שחצו לעולם הבא.
מי מאיתנו לא רוצה לראות שוב, אפילו לדקה, אדם שהוא אוהב, אדם שהלך מבלי להיפרד והוא עדיין מתגעגע אליו?!
אני חושבת, שכולנו היינו רוצים, לא ברמה של מוזס, אבל בהחלט לכמה שניות קטנות, להזדמנות אחת.

כאב לי כל כך על מוזס לאורך כל הספר.
כאב לי, שהעיירה פסלה אותו, כאילו שהוא בחר להיוולד "תינוק קראק".
כאב לי, שהאנשים בסביבתו פסלו אותו, רק כי הוא בצבע עור שונה,
שאותם אנשים החליטו להאשים אותו בכל הפשעים שקיימים.
במקום להסתכל על עצמם, במקום להושיט לו יד לעזרה, היה להם קל יותר להאשים אותו ולהפוך אותו ל"שעיר לעזאזל".

מוזס, הזכיר לי בהרבה מקרים את א'רצר היל, מהספר "קולו של ארצ'ר".
גם שם, אנשיי העיירה החליטו לראות אותו כפסול ופגום, במקום להושיט לו יד לעזרה ולשלב אותו בחברה.
עד שמגיע הרגע שהוא מראה לכולם מאיפה משתין הדג, הרבה מים זורמים בנהר, מים שפוגעים במוזס בכל יום מחדש.

לסיכומו של,
אחד הספרים שהולך להישאר לי המון זמן בזיכרון.
ספר שאני ממליצה בחום לקריאה, אפילו למי שרוצה להביא לחברה / אחות / בת, שלא יכולה לקרוא בז'אנר הרומנטי כל כך בגלל התיאורים.
בספר הזה אין תיאורים, הוא פשוט ממתק רומנטי.
הייתי שמחה לקרוא עוד ספרים של הסופרת וכולי תקווה שיתרגמו אותה.

הסתקרנתן?

בואו לשקור את הפרק הראשון כאן https://goo.gl/YMTyaC

תנו בלייק ושתפו בכיף:)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *