הבעל של שתינו – גריר הנדריקס , שרה פקנאן

אמרו שהוא מזכיר את "מאחורי עיניה", את "נעלמת", את "שקרים קטנים גדולים" ואת "זאת שהייתה כאן קודם".
כולם ספרים מעולים שאהבתי, אבל תהיתי האם מדובר בשילוב גס של אלמנטים של ספרים שהצליחו, או שיכול להיות שיש פה יצירה שתצטרף לשורה המכובדת של הספרים שהזכרתי מעל?


על הספר:
הספר התחיל כמו הספר "מאחורי עיניה"שתי נשים, אחת צעירה, יפה וזוהרת – המאהבת.השנייה שבורה, פגועה והרוסה – האישה.
פרק מהצד שלה ופרק מהצד של האחרת, פרק אחד בגוף ראשון והאחר בגוף שלישי.
גבר מושלם עומד במרכז. עומד בין שתי הנשים. בין האישה שהייתה כל עברו לאישה החדשה שצפויה להיות עתידו.
זה יכול להתפרש כסיפור האישה הנבגדת והאובססיבית, אבל לא תאמינו כמה דברים קורים מאחורי השטח.

"אבל למדתי שפעילות לא עוזרת לי. כי מחשבות אובססיביות עוקבות אחרינו לכל מקום"

דעתי:
טוויסטים והרבה מהם:
לאורך הספר ישנם מספר טוויסטים משמעותיים שמשנים את התמונה, הכתיבה והאופן בו מסופר הסיפור.
חשוב לי לציין שבניגוד לספרים אחרים שהוזכרו, הספר הזה מספר סיפור לא מאד מורכב, אבל הוא מתאר אותו בצורה מאד מקורית ומיוחדת ויש לו את היכולת להשאיר את הקורא מרותק ולהקשיב לסיפור בו רוב הקלפים מונחים על השולחן, אבל קשה לראות את התמונה הגדולה.

"היא לא מודעת לנזק שעשיתי, לחורבן  שיתחולל בגללי"
 

חייבת לדבר עם מישהו:
לאורך הסיפור אפשר להגיד שנפלתי בלא מעט פחים שטמנו לי הסופרות.
הסיפור ריתק אותי וסיימתי את הספר ביומיים בלבד. 
כל הזמן רק רציתי לדבר עליו, עצרתי את הקריאה כדי לדבר, המשכתי לקרוא כי לא קיבלתי תשובות ואז שוב הייתי צריכה לדבר.
נשמע כמו חווית מתח טובה נכון?
אז החוויה הכללית אכן הייתה נהדרת.

"אין לה מושג מה עשיתי לה"

חוסר עקביות, שתי סופרות – האם יש קשר? :
אבל דיברתי על חוסר עקביות וזה נושא חשוב. היו בספר נפילות מתח מעייפות, שפתאום גרמו לי לראות צדדים לא נעימים במספרת הסיפור – למשל, שהיא חופרת לי, שהיא מתארת יותר מדי, שלא קרה כלום כבר כמה פרקים.
הקטעים בהם כן נבנה המתח השאירו אותי מרותקת. כלומר, היו עליות ומורדות שוב ושוב ושוב.
תחושת הבטן שלי היא שזה קרה בגלל שהספר נכתב על ידי שתי סופרות ולכל אחת סגנון שונה, אחד שהתחברתי אליו ואחד שפחות.

"עכשיו כמעט לחצתי עליה להמשיך לדבר, אבל האמת הייתה שלא רציתי לשמוע"
 

אכזבה קלה:
בסוף הספר היה ניסיון להכניס טוויסט אחרון, כזה שיחבר את הקצה האחרון שבעייני בכלל לא היה פתוח.
הטוויסט הזה היה כל כך לא אינטלגנטי ותלוש.
בספר מתח, קחו למשל את "מאחורי הדלת", ברגע שמתגלה האמת והקורא כבר יודע מה קרה – הוא יכול לחזור לספר ולגלות שהאמת כל הזמן הייתה מונחת שם – הוא פשוט סרב לראות.
כאן, הטוויסט היה מנותק מהעלילה, מנותק מהקו הכללי ובטח שלא היו שום רמזים אליו.
באותה מידה יכלו להגיד שההורים של הגיבור אחים. כי מה זה משנה? הרי זה גם ככה לא מתבסס על כלום.

"היא לא הייתה מי שחשבתי שהיא"

לסיכום,
אהבתי את הדרך בה סיפרו לנו סיפור לא גרנדיוזי, בצורה שהשאירה אותי מרותקת.
אהבתי את הצורך העולה לדבר עם מישהו, לחלוק חוויות.
לא הצלחתי להפסיק לקרוא.
אך מהצד השני, חשוב גם לציין את ירידות המתח המשמימות והטוויסט המיותר בסוף.
ספר מתח טוב מאד, אבל לא גאוני.
4 כוכבים.

"הוא הכיר אותי טוב יותר משאני הכרתי אותו"
 

ואני רוצה להגיד תודה לשני אנשים שהיו איתי לאורך הקריאה,
את אבישי והביקורות שלו תוכלו למצוא כאן
ואת הקיפודה והביקורות שלה תוכלו למצוא כאן
קראו את הספר באותו הזמן – כל אחד מאיתנו סיכם אותו וחווה אותו בצורה שונה לגמרי.

תנו בלייק ושתפו בכיף:)

מאת: שני ויסלברג

מנהלת הקבוצה כל הרומנטיקה הזאת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *