האמת שבפנים / שרון צוהר

"את כמו רעל, אלה. כמו וירוס שאי אפשר להיפטר ממנו. מהיום שהכרתי אותך נכנסת לי לעצמות ואני לא מצליח להוציא אותך משם! אני פאקינג לא מצליח להוציא אותך משם!"

זמן הקריאה המשוער לכתבה זו הוא 8 דקות. תהנו🙂

אני חושבת שמי שקראה בעבר סקירות שלי לספרים של שרון כבר מודעת לזה שאני מאוהבת בה ובכתיבה שלה.

יש משהו בכתיבה של שרון שגורם לך לרצות לקרוא עוד ועוד,
משהו שגורם לך להיכנס לספר ולהרגיש אחת מהדמויות,
משהו שגורם לך להתאהב בדמויות שהיא יוצרת.

אבל פה היא פשוט עלתה שלב,
עברה למגרש של הגדולים ועשתה מעשה שכמעט ולא נתקלים בו,
ספר שרובו מסופר מנקודת המבט של הגבר!
האישה במקרה זה היא אורחת.
אורחת מדהימה נכון, אבל עדיין אורחת.
הספר הזה לגמרי צעק "סעדיה ימיני".

בין הדברים שמייחדים את הכתיבה המושלמת של שרון הוא זה שאצלה קודם כל יש עלילה.
יש סיפור שמסופר מעבר להכל, יש משמעות.
יש נושא מרכזי ששרון בוחרת לחקור אותו ולהעביר אותו בספר.
יש סיפור אמיתי מהחיים בתיבול עדין של רומנטיקה.

בספר הזה למשל,
הדמויות נפגשות עשר שנים אחרי שנפרדו.
ובמקום למצוא אותם, כצפוי בספרים שמתחילים במפגש אחרי שנים רבות, סגורים באיזה חדר ובמקרה הטוב במיטה כל הספר, אנחנו מוצאים אותם חיים את המציאות היום יומית.
רואים איך הם מתמודדים עם המשקעים של העבר,
איך הם מנסים להציל כל אחד את חייו שלו,
איך הם יצרו חברויות נצחיות,
איך הם התאהבו ושתקו,
איך הם נפרדו בעבר ואיך הם מנסים להתאחד בהווה הכל כך קשה.

שרון הוסיפה לרומן המדהים שהיא כתבה בין עדי (סעדיה אהובי) וצאלה עלילה מושלמת.
מושבניק שברח לעיר הגדולה (והמושלמת), ניו יורק, ונאלץ לחזור אחרי 10 שנים למושב ולהתמודד עם כל מה שהוא ברח ממנו ויותר מזה.

היא מלמדת אותנו מעמוד לעמוד, יותר ויותר על החיים במושב,
על חייו של חקלאי פשוט והקושי שהמדינה יוצרת לו בניהול העסק,
על נאמנות למשפחה,
על געגוע לבית החם,
על חברות שנוצרה מבטן ותחזיק לנצח,
על אהבה שנעולה בתיבה קטנה בלב ומחכה לבעל המפתחות שיגיע וישחרר אותה לחופשי.
על התמודדות כאם חד הורית,
על ניהול עסק,
על לדעת לוותר על עצמך למען מישהו אחר, מישהו שאכפת לך ממנו יותר מאשר אכפת לך מעצמך.

בנוסף, שרון גרמה לי בספר הזה להתאהב בדמויות המשניות: אריאל ויסמין.

היו רגעים שחשבתי לעצמי, וואי מעניין איך אריאל ועדי נראים אחד ליד השני.
פשוט לא הצלחתי לראות את זה בדמיון.
תאומים זהים שלפעמים אפילו ההורים התבלבלו ביניהם.
תאומים זהים ששתי נשים יכלו לטעות בהם, יסמין וצאלה.

יסמין – מושלמת ומהממת!
בשנייה שהיא רואה את עדי בבית היא כובשת את הלב שלו,
עדי לא מסוגל להתנגד לגיסתו היקרה ומעריץ אותה על מי שהיא ובצדק.
היא לא מפחדת ממה שעדי משדר והיא אפילו מצליחה לרכך אותו כל פעם שהיא בסביבה.
דמות משנית שלפעמים לא מורגשת, אבל בשקט בשקט, בלי שמישהו שם לב היא מצליחה לשנות דברים.

אריאל (לגמרי מבינה למה יסמין אהבה אותו מילדות!)
אי אפשר לא לאהוב אותו.
הוא חבר אמת, בעל שמעריץ את אשתו.
הוא בן שמוכן להקריב את עצמו בשביל האושר של אביו,
אח שמבטל את עצמו בשביל אחיו התאום גם אם הוא לא רואה את זה.
בעל כבוד וגאווה אבל יודע מתי לרסן אותה.
חבר נאמן לצאלה ולא רק כי היא החברה הכי טובה של אשתו.
הוא מתואר כל הספר כאחד כזה שקל לאהוב ולהסתדר איתו ולגמרי הרגשתי את זה ממנו.

צאלה עילם, אלה
אני חייבת להיות כנה ולהגיד שזאת פעם ראשונה שאין לי יותר מדי מה להגיד על הדמות הנשית, היא לגמרי האורחת של עדי בספר הזה!
מה שכן אני יכולה להגיד עליה זה שאהבתי בה הרבה מאוד דברים!

אהבתי את הנחישות שלה לשמור על הדבר היחיד שנשאר לה מאבא שלה, חוות עילם.
את הדרך שלה לנהל את העסק שלה, הבחורה בחובות עצומים והיא ממשיכה להפעיל את חוות הסוסים שלה למטרת טיפול במי שצריך ללא תמורה.
היא מגדילה לעשות ומקימה עסק נוסף בעזרת הלוואות, בשביל לכסות את החובות של החווה וזה רק מעיד על הלב הטהור שלה.

צאלה,מגדלת לבד ילד כמעט בן 8 וגרושה אחרי 5 שנות נישואים.
אני לא זוכרת פעם אחת שהיא ישבה ובכתה על כמה זה קשה.
לא, היא נלחמת כנגד כל הסיכויים,
היא לא נותנת לעצמה ליפול לתהום,
היא לא בוכה על הלבד שלה כשגם אחיה לא כל כך בסביבה,
היא לא מרשה לעצמה ליפול בעיניי השוקולד של עדי שהיא כל כך אוהבת,
היא לא זורקת הכל ומנסה להשיג אותו,
היא לא מרשה לעצמה להיות חלשה לידו ואני מעריצה אותה על זה.

החברות שנרקמה עם השנים בינה לבין אריאל מדהימה בעיני.
הם יותר מאחים, יותר מחברים, הם פשוט נאמנים אחד לשני בעיניים עצומות.

אריאל אולי דומה לעדי פיזית, אבל צאלה בדומה ליסמין, לעולם לא התבלבלה ביניהם.
צאלה רואה את עדי בעין שונה, בזאת שבלב,
וזה מה שיוצר אצלה את ההבדל ביניהם.

שוב,בדומה לדמויות הנשיות האחרות ששרון יצרה, מדובר באישה חזקה ומושלמת כמו שהיא.

עדי (סעדיה) ימיני, עדי
אוי סעדיה אהובי!
אני מצטערת אם אני מנפצת למישהי את הבועה, אבל רק למקרה שהיה לכן ספק,
95% מהגברים שקוראים להם עדי, כתובים בת.ז שלהם כ"סעדיה" או "עובדיה" .
4% נוספים נולדו ככאלה ושינו לעדי מזמן.
והאחוז הנותר, הוא של הורים שהבינו שהשם יתקצר במהלך השנים ונתנו את השם עדי מראש.

מה שכן, סעדיה ימיני יש רק אחד (וחבל שכך,הייתי מקבלת אותו גם עם השם התימני הכבד הזה)
אני מודה, כשקראתי בפעם הראשונה שצאלה קראה לו סעדיה, שלחתי הודעה לשרון:
"סעדיה? באמת? מה זאת ההתעללות הזאת?" אבל מהר מאוד נהנתי לקרוא את השם סעדיה…

אוי עדי, מה לא עברת? מה?!
אמא, הלב שלי התפוצץ מכאב בגללך כל כך הרבה פעמים והתאהב בך שוב ושוב כל כך הרבה פעמים!

עדי בוחר לעזוב את הבית אחרי ריב עם כל מי שרק הכיר ולא מוכן לחזור לישראל, לא משנה מה.
אבל אז הוא מקבל שיחת טלפון אחת שמשנה הכל.
אבא שלו נפטר והוא צריך להגיע להלוויה.

זה לא פשוט להמשיך הלאה בחיים שלך כשיושב לך על הלב שלא נפרדת מאבא שלך,
שלא השלמת איתו לפני שהוא הלך מבלי לחזור.

זה לא פשוט לחזור למקום שברחת ממנו ולא למדת להתמודד עם כל מה שהוא מסמן עבורך.
זה אפילו יותר קשה לחזור למקום שבו נמצאים האנשים שאתה הכי אוהב אבל הכי נפגעת מהם.

היו רגעים בספר שרציתי להגיד לו:
"סעדיה, בתור מי שחובבת את ניו יורק ולגמרי מבינה את הרצון שלך לגור בה, תשאיר אותה לאנשים ששייכים אליה. אתה שייך לבית, לישראל".

עדי אולי עזב את הבית ואת הארץ, אבל הריקנות שלו לא עזבה אותו. הגעגוע לבית לא עזב אותו.
רואים את זה בזה שהוא דואג לטוס באל-על, בזה שהוא עושה עסקים בעיקר עם ישראלים, בזה שרוב העובדים בחברה שלו הם ישראלים שירדו מהארץ.
הריקנות שלו ללא ספק עדיין שם…

אהבתי כל כך לקרוא את הספר מנקודת המבט שלו,
את כל מה שקרה בינו לבין צאלה,
את החברויות מהעבר,
את הכאב שהוא סחב איתו במשך שנים,
את הגעגוע,
את החיה הפצועה בתוכו שמחכה שמישהו יפתח את המלכודת וייתן לה לברוח.

אהבתי כל כך את הרגעים שבהם החומות שלו נסדקו,
ולא רק החומות שלו מול האהבה, אלא גם החומות מול כל האנשים מהעבר שלו.

עדי יודע להיות איש עסקים לא רע בכלל ומצד שני להתנהג כמו החקלאי שגדל במושב,
הכל תלוי באיך הוא צריך להתנהג עכשיו.

למרות כל המיליונים ששוכבים לו בחשבון הבנק שלו בארה"ב,
עדי לא חוזר כמו נסיך מפונק,
הוא לא משוויץ בכסף שלו,
לא משתמש בו בשביל להעליב אחרים או לקנות אותם.
הוא מכבד ומתנהג בדיוק כמו העדי של פעם.

אני מודה שמאמצע הספר הלב שלי החסיר בגללו כל כך הרבה פעימות שכבר נבהלתי מעצמי,
התאהבתי בו לגמרי והבנתי איך הלב של צאלה נשמר כל כך הרבה שנים,
כי בתכלס, מי לא תתאהב בסעדיה ימיני?!

לסיכומו של,
שרון צוהר האגדית עשתה את זה שוב.
זה הספר השמיני שלה שאני קוראת, אבל זאת ההתאהבות השלישית שלי בדמות הגברית שהיא כתבה.
זה התחיל בגולן מלאכי מהספר "מהלך מסוכן" ומשם זה המשיך להראל שי מהספר "כשהגלים מתחזקים" והיום אני לגמרי מודה שהתאהבתי בעדי (סעדיה) ימיני.

בדרך כלל מכניסים ספר לקטגוריה של קליל או כבד, אבל במקרה הזה הספר לא שייך לשום קטגוריה, הוא מיוחד כמו שהוא.

ממליצה בחום ולגמרי מחכה לספר הבא של הסופרת בחסד עליון, שרון צוהר.

© כל הזכויות שמורות לאבישג צ'רחי.
אין להעתיק ולשכפל.

תנו בלייק ושתפו בכיף:)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *