האופטימיים / ברטה ימפולסקי

הם איבדו בסוף את הבלט לעסקנים חסרי תרבות אבל עדיין יש להם אחד את השנייה…

זמן הקריאה המשוער לכתבה זו הוא 2 דקות. תהנו🙂

לא רומן רומנטי, אבל בהחלט סיפור רומנטי גדול מהחיים על שני הרקדנים שהקימו את הבלט הישראלי: ברטה ימפולסקי ובן זוגה הלל מרקמן. זו ביוגרפיה מקסימה, צנועה וציונית עם סוף מר אבל לא מריר, וזאת בזכות האהבה והתמיכה של הלל וברטה זה בזה, כאילו רק אתמול התאהבו מחוץ לסטודיו הקטן בחיפה. הם איבדו בסוף את הבלט לעסקנים חסרי תרבות אבל עדיין יש להם אחד את השנייה.

ברטה התאהבה בבלט בגיל 13 המאוחר יחסית, בלי שום רקע משפחתי שקשור לאמנויות אבל עם תשוקה עצומה לריקוד, על כל העבודה הקשה שהוא דורש. ההתאהבות השנייה שלה הייתה בהלל שהגיע כחייל לסטודיו השכונתי של מורתו הקשוחה, קלט תרגילים צ'יקצ'ק ונסך בברטה הרגישה ביטחון ואופטימיות. האהבה וההערצה שלה אליו ניכרת בכל משפט וזה פשוט מרגש איך אחרי כל השנים והעבודה המקצועית הצמודה הם עדיין נשמעים כמו זוג אוהבים צעיר.

לכתיבה יש חן ונימה חיובית ו"נאיבית" לטובה, לא לגנאי כפי שלעגה לה לאה לביא, המנכ"לית שהדיחה אותה ואת הלל בבושת פנים. הזדהיתי לגמרי עם הכאב שלה, אישה שנתנה הכל להפרחת שממת הבלט בישראל, ומצד שני: רבאק היא בת 80 וניהלה את העניינים ביד רמה במשך 45 שנה. האם לא הגיע באמת הזמן לפרוש? איך יתכן שאיש מהמחליפים הפוטנציאליים לא נראה היה לה ראוי?

עוד שאלה שהתעוררה בי במהלך הקריאה היא למה באמת חזרה לארץ ולא הפכה לבלרינה בינלאומית? האם נטו מציונות או, כפי שטוענים מלעיזיה, בגלל שהיתה רקדנית בינונית? זאת לא בושה להודות בכך כי כמנהלת אמנותית היא כמובן מבריקה. נחוצים פה יותר גילוי לב וכנות.

היא מתארת באופן נוגע ללב את האהבה שלה לילדים איתם עבדה כל הקריירה עד היום האחרון בבלט. היא והלל לא נזכרו ברצונם בילדים מאוחר מדי והיא מצטערת על זה עד היום ומנסה להתנחם בכלבים החמודים שלה שתמונותיהם יחד עם עוד תמונות יפהפיות של בלט מופיעות בסוף הספר.

תנו בלייק ושתפו בכיף:)

מאת: יעל כהן

בת 34, בעלת נטייה חשודה להיעלם בתוך ספרים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *