גבול התשוקה : ללא מעצורים / סי די רייס


יש למישהו טראש?
או בעצם, מצאתי טראש,
מישהו ביקש?

מדובר בספר שמנסה לבנות תיאור יפה ועכשיוי על חיילים אמריקאים שחוזרים משרות עקוב מדם בבלאגן העירקי. תוך כדי החזרה לשגרה, הם מביאים איתם את חוויות המלחמה, כמו גם מציפים אל פניי השטח, חוויות קשות נוספות. אותם חיילים, שבמקרה זה הם גם רופאים, מנסים להתקיים ולהיבנות בתוך מערכת יחסים אוהבת שזה עתה נולדה מזוועות המלחמה ההיא, והרי לכם אהבה כנגד סיכויים (אבל לא כולם), שמנסה לשרוד במרכז ניו יורק נטולת הדאגה.

הסיפור כשלעצמו מעניין והנושא המרכזי בו, המחייב התמודדות ארוכת טווח, ראוי לטיפול ספרותי (ולפסיכאטרי גם).

אלא שהנושא החשוב עטוף כאן בעטיפה זולה, לא ממוקדת ורווית דרמה שנולדה בכוח (או forced drama, כי כמו הרבה דברים אחרים, גם הביטוי הזה נשמע הרבה יותר טוב באנגלית).

פוסטר של דמויות

מהמשפט הראשון הדמויות מופיעות שטוחות, ועד האחרון לא למדתי עליהן דבר, מלבד מעט מאוד על הקשר ביניהן והרבה על איך הן אוהבות זו את זו בין הסדינים (ובמקומות אחרים).

אהבתי אותן בסגנונן הדו ממדי. היא פסיכיאטרית (או "פסיכיאטרית מקצועית", כי יש אפשרות אחרת?), הוא מנתח לב כחול עיניים, גבוה, שרמנטי ורב ממון (שהרי אורתופד לא היה מייצר בנו קריאות השתאות פוטנציאליות).
הם זוג חביב עד מוזר, עם שק בעיות שיכול להספיק למשפחה או שתיים. אבל הם לוקים בצורך לחזור על עצמם, לייצר דרמה מיותרת ולדאוג, לדאוג ולדבר אל עצמם.

בור קלישאות

כשהוא מצויד ב"אדיר" ואצלה הכל קטן, קוקטי, מסודר, נקי ואמיץ (כי חשוב שתהיה קטנה ואמיצה), אני נוטה לגלגל עיניים בסגנון אנה גריי, (ללא ההמתנה למכות שעוד יגיעו אח"כ). אחרי הכל, עושה רושם שהמכה ברמתה הספרותית, כבר עומדת כאן מולי (ולצערי, היא לא מלווה בעונג מסוג כזה או אחר).

למה ככה?

ברמת הכתיבה, יש כאן ווליום גבוה מדי לאמירות פשוטות.

כי באמת שאין צורך לכתוב "הייתי מורכב מזכוכיות שבורות בתיק מרופד", כש'הייתי שבור, אבל החזקתי מעמד', 'הייתי מרוסק, אבל שרדתי' או כל ביטוי דרמתי אחר, היה מבהיר את הנקודה ואפילו באופן מדויק יותר וללא הפן המגוחך כמובן.

על אותו עקרון, ביטויים כמו 'הייתי לחוצה', 'הייתי מפוחדת', או אפילו 'נבהלתי מרעש פיצוצים מוקלטים', עדיפים לטעמי על "צווחות הפצצות הקטנות והתפצחות הכדורים שילחו גלי הדף בגזע המוח שלי, שכבר בער באש."

מכאן שלאורך רוב רובו של הספר הזה, מצאתי עצמי תוהה למה צריך לצעוק את הדברים, כשעדיף לתאר אותם בעברית (או באנגלית) פשוטה, מדויקת ופשוט טובה.

אה, סליחה לא הבנתי…

'גבול התשוקה: ללא מעצורים', עמוס במשפטים לא ברורים עד הזויים שנשאר לתהות מי אחראי להם ולמה?

– "האכזריות שלו חזרה כמו מסכה על חוט אלסטי בהלואין."

– "המדרון החלקלק שהוביל אל בור של ניתוק קריר התרחב ונעשה קל לאיתור"

– "שעון עבה תוחם את גבול הדיוק שבידיו",

– "הקור הפנימי בתוכי רתח והתלהט."

– "ראשי היה סדרה של נוירונים שיורה פקודות אל הבלוטות, והבלוטות שילחו רגשות אל תוך מחזור הדם שלי."

– "בלוטות יותרת הכליה עמדו בהיכון."

ו"היה בהם עומק שטוח", הם רק חלק מהמשפטים שהחזירו אותי למבחן הקרפיון. אותו מבחן בו אם נחליף מילה במשפט סתום ב'קרפיון', נגלה שמשמעות המשפט לא השתנתה (כך גם חסרונה).
זה כמובן מצחיק, אבל זה גם רע ספרותית (ואפילו רע מאוד).

חבל, דווקא היה רעיון יפה, הביצוע פחות.

תנו בלייק ושתפו בכיף:)

מאת: מיס קיפוד - עינת להט

miss kipod אישה איכותית ועסוקה. לרוב היא רצה ממשימה למשימה ויכול להיות שבלי לדעת, כבר נתקלתם בה. חוץ מילדים היא מגדלת גם קוצים ותמיד, תמיד יש לה מה להגיד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *