בית משותף

השבוע קראתי את "לרשת את אידית" של זואי פישמן, שמספר על מגי, מנקת בתי עשירים מניו יורק, שחייה משתנים לפתע מן הקצה אל הקצה: גרייס, אחת הלקוחות החביבות עליה, הולכת לעולמה באופן פתאומי ומורישה לה בית חוף מרהיב בעיירה הקסומה סג הרבור שבניו אינגלנד.

אבל רגע, יש קאץ' – בית החלומות אינו ריק לגמרי, גרה שם אידית, אימה בת ה-82 הקשוחה של גרייס, שכעת מגי אמורה לטפל בה במקביל לגידול ביתה סאלי בת השנתיים כאם חד הורית (האבא היה חתיך עם גומות חן – ונעלם, עזבו, לא ניכנס לזה עכשיו).

ברור שגם מגי וגם אידית לא אוהבות את הסידור החדש כלל וכלל. מגי אמנם לא יכולה לסרב להצעה להיחלץ מהמצוקה הכלכלית ולעבור לחיים נוחים ומפנקים יחסית מחוץ לעיר – אבל כל כך אין לה כוח עכשיו להתעסק עם קשישה נרגנת. אידית, לעומתה, יודעת שהאלצהיימר מתחיל לכרסם בהכרתה ושהיא לא תוכל לחיות לבדה, אבל הכבוד העצמי והעקשנות לא נותנים לה להיפתח באמת בפני אדם אחר ולהכניס לחייה שתי דמויות חדשות.

"לרשת את אידית" אינו בדיוק ספר רומנטי (למרות המתח המיני המלבלב בין מגי לבין הבעלים טוב המראה של חנות הפיצ'פקעס המקומית) ולא בדיוק ספר בנות, אבל יש בו קצת מכל דבר, מה שיוצר קריאה ממש נעימה – ואפילו מותחת: למה גרייס הפסיקה לבקר אצל הפסיכולוגית שלה, מה שאולי הוביל להתאבדותה? למה היא ומגי, שהפכו לחברות טובות עם השנים, התרחקו ונפרדו? הרבה שאלות מסקרנות, וגם תשובות נהדרות.

לרכישת הספר וקריאת פרק ראשון – לרשת את אידית

מאת: רן בן-נון

רן בן-נון, 52, עורך במוספים "זמנים מודרניים" ו"זמנים בריאים" ומבקר ספרות במוסף "24 שעות" של ידיעות אחרונות, נשוי ומתגורר בדרום תל אביב. ספרו הראשון, "עכשיו יותר ברגש", יצא בספטמבר 2017 בידיעות ספרים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *