בואו לראות מה חשבה אבישג על הספר – נשבעת בדם מאת ליליאן סלמה נחום

ספר ראשון בסדרת "המאפיה האיטלקית – לה פאמיליה".
סדר הסדרה: "נשבעת בדם", "רדופה", "השפעה רעה" – נובלה, "ללא פחד", "אבודה".

את הספר הזה, קראתי בפעם הראשונה לפני שנתיים וחצי בערך, כשהוא רק יצא.
אני מודה ומתוודה, לא אהבתי את הספר. יותר מזה, אפילו לא רציתי להמשיך את הסדרה ורק בגלל פוסט של העורכת של "רדופה", המשכתי ומשם הכל היסטוריה.

ליליאן יודעת שלא אהבתי את לורנזו טורנטיני ושלא התחברתי ל"נשבעת בדם".
כן, אמרתי לה את זה לא פעם והיא קיבלה את זה באהבה רבה.
ואז הגיע "רדופה", שם הכרתי את אהובי הנצחי, רומאו הצייד בצ'יאני.
ואחר כך, הגיעו "השפעה רעה" ו "ללא פחד" ומשהו ב"ללא פחד", גרם לי לאהוב את לורנזו טורנטיני.


החלטתי שאני חוזרת לקרוא בהזדמנות והנחתי לזה.
ואז… ליליאן הביאה את "אבודה" ומשהו שם גרם לי לחזור באופן מיידי ל"נשבעת בדם".
מה שלורנזו טורנטיני בן ה60 הצליח לעשות בשנייה וחצי, לורנזו טורנטיני בן ה30, הצליח לעשות רק בקריאה שנייה.

אז חזרתי לקריאה שנייה שנפרשה על כמה ימים טובים.
הרשתי לעצמי לקרוא לאט ולנסות להבין למה לא אהבתי את לורנזו בקריאה הראשונה, לנסות להבין, למה לא התחברתי לספר הזה.
תרשו לי להגיד לכן שטעיתי!
לא זכרתי את הספר הזה כספר כל כך מצחיק.
צחקתי בקולי קולות לאורך הקריאה וכעסתי על עצמי על שפסלתי את הספר הזה בעבר.

אני רוצה להודות לכל הבנות בקבוצה של "לה פאמיליה" שהצטרפו לקריאה החוזרת שלי.
תודה על שצחקת איתי מצילומי הסצנות של מריאנו ולורנזו, תודה שנגררתן אחרי לקריאה שנייה, תודה שלא שפטתן את חוסר האהבה שלי ללורנזו וקיבלתן באהבה את הניסיון שלי לאהוב אותו.

אני חייבת להיות כנה ולהגיד שלא התאהבתי בלורנזו טורנטיני גם בקריאה השנייה.
טוב, לא התאהבות כמו ברומאו, אבל לגמרי עפתי עליו כמעט כמו על מריאנו.
לא זכרתי אותו כל כך אידיוט וציני.
שכחתי כמה לורנזו יכול להיות קאפו קשוח וקר, אבל מצד שני, הוא יודע לצאת ולהילחם עם החיילים שלו כפשוט החיילים ואני מעריצה אותו על זה.
שכחתי, כמה לורנזו יודע להיות זכר אלפא איטלקי טיפוסי כשהוא עם האישה שלו.
אבל מה שהכי הפריע לי ששכחתי מהקריאה הראשונה, את זה שלורנזו מדבר איטלקית!!!!
אלוהים, צריך להוציא את השפה הזאת מחוץ לחוק!
את השפה ואת הגברים של המאפיה האיטלקית…!

נינה נוימן-
הצחיק אותי כל כך לקרוא את נינה מהתחלה.
את הקשר שנרקם בינה לבין מריאנו ורומאו מאפס,
את הקשר שלה ושל אמיליה, לפני שהן הפכו להיות "צילי וגילי, גרסת נשות המאפיה".

בקריאה השנייה, הצלחתי לאהוב את נינה יותר.
הצלחתי להבין את הכאב שלה ולמה היא מרגישה רוצחת.
אהבתי כל כך את הטוב לב שלה והדרך שלה להתחבר לאנשים.

מודה, קינאתי למוות על זה שהיא קיבלה את רומאו בצ'יאני כשומר הראש הפרטי שלה.
נהנתי לקרוא דרך העיניים שלה, את כל הקשרים והחברויות שנרקמו מההתחלה.
אהבתי את החברות שלה ושל ענת וצחקתי בקולי קולות (יחד עם הבנות) כשענת פחדה מרומאו והייתה מזועזעת מהצלקת שלו.
לכו תסבירו לה, שעוד כמה פרקים, היא תתעלף מהצלקת הזאת…

תוך כדי קריאה שנייה, הצלחתי להבין למה לא התחברתי גם לנינה מההתחלה.
נינה הייתה "הצלע השלישית", "המאהבת" , של לורנזו לעיניי אשתו ולצערי גם בעיניי.
אני פחות מתחברת למשולש אהבה ופחות מתחברת לזה שהולכים עם גבר נשוי, לא משנה מה הסיבה לנישואים שלו.
אבל בקריאה השנייה, הצלחתי להבין את נינה ואני חושבת שהייתי מתנהגת בדיוק אותו הדבר.
הצלע השלישית, הייתה בכלל מריה ולא היא.
אנשי המאפיה הכירו את נינה כאשתו של הקאפו והעריצו אותה.

נינה הייתה שותפה ליותר מתקיפה אחת בין המאפיות,
היא הצליחה חיים של בכירים.
טוב נו, היא הצילה גם את רומאו, אבל זאת לא הסיבה שאהבתי אותה.
היא נשאבה לעולם הזה ולא שפטה את הגברים ואפילו לא ניסתה לשנות אותם.
נינה, פשוט למדה לקבל את הגבר שלה כמו שהוא והתאימה את עצמה לעולם שלו.
מודה ומתוודה, נכון לעכשיו, אחרי הופ בצ'יאני, נמצאת אצלי נינה טורנטיני בכל מה שקשור לנשות המאפיה האיטלקית.

לורנזו טורנטיני –
איי לורנזו, לורנזו, לורנזו, מה אני אעשה איתך מה?!
איך לא אהבתי אותך במשך שנתיים וחצי?!
איך בסוף הופ, היא זאת שגרמה לי לעוף עלייך ולתת לך הזדמנות שנייה?!

לא ברור לי, איך לא זכרתי את לורנזו הקאפו כל כך אנושי ומצחיק.
לא מצליחה להבין איך שכחתי את השיחות שלו ושל מריאנו.
בחיי, כל פעם שהם דיברו בטלפון, במשרד, הסתמסו וכל דבר אחר שקשור בשניהם, צחקתי בקול רם.
לורנזו אולי קאפו קשוח וקר לסביבה, אבל כשמדובר בו ובאחיו הקטן, לורנזו הופך ללא פחות אידיוט ממנו.

כל כך אהבתי לקרוא על הזוגיות שלו עם נינה.
כל כך נהנתי לקרוא מההתחלה, איך הוא התאהב בה, איך הוא שובר את כללי המאפיה ואיך הוא בוחר בה, לפני המאפיה שהוא נשבע לה אמונים.
בקריאה השנייה, קיבלתי מלורנזו רושם כל כך שונה מאפשר בקריאה הראשונה.
תשכחו מהמושג "רושם ראשוני", בכל מה שקשור בסדרה הזאת, כי בקריאה שנייה (ושלא תדעו כמה בשאר הספרים בסדרה), הרושם כל כך, אבל כל כך שונה!

בפעם הראשונה, שנאתי את לורנזו על היחס לאשתו, מריה.
נגעלתי מזה שהוא היה איתה וניסה לעשות לה את הילד שהיא ביקשה, אבל מצד שני היה עם נינה במקביל.
התעצבני כל כך, על זה שהוא משאיר אותה כמו כלבה לבד ונשאר רק עם נינה, כי גם על מריה הנישואים האלה נכפו ולצערה הרבה, רק לורנזו יצא מורווח מהנישואים האלה.
אבל בפעם השנייה,
כשקראתי לאט ובריכוז ובאתי במטרה להבין הכל ולנסות לאהוב את לורנזו,
הבנתי שהוא לא עשה את זה מרוע.
הבנתי שהוא סבל מלגעת בה ולהיות איתה.
ופתאום הרגשתי את כל האהבה שהייתה לו לנינה מהרגע הראשון.
לורנזו הפך לגבר אנושי כל כך והוא כבש אותי עם הדרך שלו לאהוב ולדאוג לנינה.

בנוסף, שכחתי לצערי איך הוא יוצא לשטח.
שכחתי איך הוא שומר על משפחה והחברים שלו,
שכחתי איך הוא מבטל את עצמו לטובת שמירת חייו של האחר שהוא מרגיש אחראי עליו.
וזה משהו שלגמרי המיס אותי בקאפו הקשוח הזה…

ואם יש צעד אחד של לורנזו שבו נשברתי והחלטתי למקם אותו מתחת למריאנו בטבלה של האהובים עליי בסדרה הזאת,
זה הרגע שהוא עמד בתוך דירת שני חדרים, עם שרותקלחת (שירותים ומקלחת מחוברים), עם מגבת בלבד וניסה לגרוף מים לתוך החור ברצפה, רגע לפני כניסת כיפור…
כן.. לורנזו טורנטיני בהחלט יכול להיות כובש שהוא רוצה.

ותרשו לי רק לרגע, להתייחס למריאנו טורנטיני.
אין אחת שקראה את הספרים ולא התאהבה בו.
אין אחת, שלא דרשה ספר עבה מאוד עליו ובצדק.
מריאנו הורס מצחוק, רגיש, יוצר דרמות וקומדיות משולבות ונהנה כל כך מלחסל את הרוסים, הקולומביאנים והצרפתים.
בעצם, אין לו בעיה לחסל כל אחד שלא עבר לו בראדר ואם זה היה מהיר מידי, הוא לא אוהב את הרעיון.
אז נכון, אחרי שחפרנו ליליאן, קיבלנו את הנובלה שלו, "השפעה רעה", אבל היא הייתה קצרה וסיפרה על כולם.
אז ליליאן, בשמי ובשם כל הבנות שהתלוו אליי לקריאה שנייה וכמובן כל הקוראות שמתחננות לעוד ממריאנו, אני מתחננת לספר עליו.
ספרי לנו, על איך החברות שלו ושל רומאו התחילה, על מה קרה איתו ועם אמיליה מהרגע של "נישואי התועלת" ועד הרגע של שיחת העידוד לאלכס במרפסת ב"אבודה".
ספרי לנו, איך זה להיות כל כך אידיוט וכל כך אהוב.
ואנחנו כבר נדאג לעשות את הספר שלו, רב מכל עולמי!

לסיכומו של דבר:
אם הייתן שואלות אותי על הספר הזה לפני שנתיים וחצי, לא הייתי ממליצה.
אבל אם תשאלו אותי היום, אני לא רק ממליצה בחום, אני מזהירה אתכן מראש, לא לקרוא כשכל הבית שקט וכולם ישנים, כי הצחוק המתגלגל יעיר את כולם.
כל כך נהנתי מהקריאה השנייה שאני בטוחה שלא רחוק היום של הקריאה השלישית.
תודה לך ליליאן על סדרת המאפיה האיטלקית.
אל תפסיקי לעולם ואם את שוקלת להפסיק, קודם תסיימי עם כל דור ההמשך ותשחררי לנו ספר על מריאנו ושיהיה לא פחות עבה משל לורנזו או רומאו!!!

תנו בלייק ושתפו בכיף:)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *