אל הפינה האפלה ביותר / אליזבת היינס

זמן הקריאה המשוער לכתבה זו הוא 5 דקות. תהנו🙂

אפתח בהתנצלות, אני מתנצלת בפני כל הממליצים והממליצות, בפני אלה שחולקים איתי את אותה אהבה עמוקה ל"אלכס" ול"מאחורי עיניה". בפני אלה שכללו את "אל הפינה האפלה ביותר" באותה קטגוריה עם ספרי המתח המשובחים שציינתי קודם – סליחה. אתם כנראה לא תאהבו את מה שיש לי להגיד על הספר הזה…אבל אתם מכירים אותי, לשמור בבטן זה לא הצד החזק שלי.

ועוד חשוב שאציין שנטשתי את הספר לאחר שקראתי קצת יותר מחצי.

כבר הרבה זמן שלא נטשתי ספר.
ואם כבר נטשתי – זה היה בהתחלה, כך שלא קראתי מספיק עמודים כדי שיהיה לי מספיק חומר לסקירה.
במקרה הזה, משכתי ומשכתי בגלל ההמלצות המדהימות שהיו על הספר ואז נשברתי.
החלטתי שאם כבר סבלתי כל כך – שלפחות תצא מזה סקירה.

אז מה יש לנו כאן?
שנים. הרבה שנים. הרבה קפיצות בין שנים.
הגיבורה הראשית בספר (שאצטרך לברר את שמה, כי אפילו אותו אני לא זוכרת) מעבירה אותנו בין השנים 2003 ו-2007. בשנת 2003 היא הייתה בליינית, חיית מסיבות שאוהבת חברות וגברים.
בשנת 2007 היא סובלת מ-OCD קשה, רווי תיאורים חזרתיים וחופרים. היא בודקת שכל דבר בבית במקומו שוב ושוב ושוב (6 פעמים מינימום. 6 פעמים שחוזרות על עצמן בכל סשן של בדיקות, 6 פעמים בהן נאלצתי לקרוא את אותו הטקסט שוב ושוב ושוב).
היא אומרת (בשנת 2007) שלפני 3 שנים קרה משהו, משהו שגרם לה להיות מטורללת וחופרת כפי שהיא היום. בחישוב קצר, אני צריכה לחוות איתה את שנת 2003, להגיע ל-2004 – ושם קבור הכלב!

אז מה הבעיה?
הבעיה היא שעד בערך עמוד 100,
בשנת 2003 שמעתי מה היא לבשה בכל ערב (וזה תמיד איכשהו כלל גם שמלה וגם חצאית – אבל על זה נדבר בנושא התרגום).
סבלתי את הסיפורים של החברות שלה, את הברים שהיא יצאה אליהם, את הסלקטור הדוחה שהיא הכירה ואלי אולי אולי בעמוד 100 נגעתי בהתחלה של ההתחלה של מה שהצית את ה-OCD אצלה.
בשנת 2007 לעומת זאת, חוויתי אפילו פחות. איך יהיה זמן לחוויות חדשות כשאת בודקת את הבית 6 פעמים בכל פעם? ולמה אני צריכה לקרוא על כל ה-6 פעמים?

המעברים בין השנים מזכירים משחק פינג-פונג עצבני, כזה שבשלב כלשהו אחד הצדדים מאבד את הכדור אבל הצופה עדיין מעביר את המבט בעצבנות מהשחקן של 2003 לשחקן של 2007.
ולאלה שאיבדו את הכדור בדימוי שזה עתה קראתם, הכדור הוא אנלוגיה לפואנטה.

אמרו לי "שימי לב לשנים" ואני שואלת – למה להעמיס עליי במספרים, בתאריכים אבל לחסוך בעלילה? לא היה פשוט יותר לשים לב לעלילה? לפרטים? ואל תגידו לי שחצאית הזברה מבד פרוותי שאינו באמת פרווה אמתית, שלבשה חברה של הגיבורה ומתוארת פעמיים במהלך עמוד – היא פרט רלוונטי לעלילה.

במשך 100 עמודים נחשפתי להרבה מילים, חלקן נכונות בעברית וחלקן מקורצפות לגזרים (בקרוב תבינו).
מה שמוביל אותי לדובדבן שבקצפת: התרגום.
"הלכתי להיפגש איתו לבושה בשמלת הסאטן האדומה ההיא….משכתי את החצאית שלי כלפי מעלה". ואני תוהה, האם זהו אחד ממופעי הקסמים בהם שוליית הקוסם נכנסת לתוך שרוול בד לבושה בשמלה ויוצאת בחצאית? אולי סוף סוף קורה משהו בספר הזה? אבל לא. השמלה שהופכת לחצאית חזרה לפחות שלוש פעמים בסצנות שונות, ולצערי אף קוסם לא נכח בהן.

נמשיך למקרצף הרצפות החדש שלנו, "צמרות העצים נופפו אלי, אל האישה ששכבה רצוצה ומקורצפת לגזרים על כיסוי המיטה". ניחשתם נכון! מקרצף הרצפות שלנו (לגזרים) הוא בעצם אישה. אם יש לכם רעיון לפרשנות אחרת זה הזמן, מבטיחה שחיפשתי…עדיין מחפשת…

ואם בעסקי קרצוף והקצפה עסקינן, אשמח לעניינכם במוצר החדש שלנו, "הוא נחת בחול הרטוב והמקציף". אם האישה המקורצפת לגזרים עוד לא הורידה את הלכלוך, נסו להשתמש בחול המקציף שלנו – הוא בטוח יפתור לכם את הבעיה.

נניח את חומרי הניקוי בצד ונמשיך אל המשלבים הלשוניים. אין ספק שהמשלב הלשוני של הגיבורה יכול להיות נמוך עד כדי סבתא שמנסה להיות מגניבה ולדבר כמו הנכדים, "אוי, אלוהים, קתרין. יש עליו נכון?". כשכבר הייתי מוכנה לשאת בעול המשלב הלשוני הנ"ל, הגיעה ציפור קטנה (או בעצם עורב-זנבתן), "עקעקה קטנה לחשה לי". וזה יצא מהפה של אותה הגיבורה! אז הלכתי לרב מילים ואז לגוגל תמונות וכך גיליתי מה זה עקעקה. ספר לימודי ומעורר חשק לחקור.

"נשא את עיניו למצלמה, הביט בי ישירות, ונעץ בי עיינים"
למקרה שמישהו תהה לאן עיניו מסתכלות. אם בדיקה של הביתה עושים 6 פעמים, אז שיסתכל עליה לפחות 3 פעמים – אחרת זה לא עובד.

את הספר קראתי יחד עם שלוש חברות.
את אחת מהן אתם מכירים היטב, וגם לה היה מה להגיד עליו. למזלי, תקופת מבחנים הגיעה (מי היה מאמין שאגיד את זה) ולמרות שניסיתי לעמוד בקצב שלהן, הן רצו קדימה וסיימו את הספר.
הן גילו לי שאין באמת פואנטה, הן סבלו איתי מההתחלה ועד הסוף העקעק (שאליו הן הגיעו בלעדיי). הן סיימו אותו מקורצפות לגזרים ואמרו בלב שלם שאין באמת סיבה להמשיך.
הן נשאו את עיניהן למצלמת הסלפי, הביטו בי ישירות ונעצו בי את עיניהן המתוסכלות – "לא עוד" הן אמרו.

וכך בעצם זכיתי לקבל מוסר השכל, מספר שלא בהכרח יש בו אחד כזה – תמיד תשמרו בקרבתכם חברות שקוראות יותר מהר מכם.

משפט לסיכום,
חפירה חסרת בסיס, קפיצות מעצבנות בין שנים, עלילה איטית, חזרתית ומעייפת.
תרגום רע. כתיבה רעה.
כוכב אחד.

הסתקרנתן?

בואו לקרוא את הפרק הראשון כאן https://bit.ly/2NZkoyJ

תנו בלייק ושתפו בכיף:)

מאת: שני ויסלברג

מנהלת הקבוצה כל הרומנטיקה הזאת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *