איתנו זה נגמר / קולין הובר

עד עכשיו לא החלטתי מה הדיעה הסופית שלי על הספר.
לא החלטתי האם אהבתי אותו או שהתאכזבתי ממנו.

זמן הקריאה המשוער לכתבה זו הוא 4 דקות. תהנו🙂

באמת, באתי אליו עם כל כך הרבה ציפיות!
התיישבתי לקרוא אותו עם חבילת טישו לידי.
ציפיתי להתרסק כמו שרק קולין יודעת לרסק.
חשבתי שאני הולכת לבכות את נשמתי ולצערי הרב, לא הרגשתי כלום.
ורק בשביל הפרוטוקול, אני בוכה סדרתית מספרים וסדרות. אני יכולה להתחיל לבכות אחרי שניות ספורות.
וכן, זה גם מצער וגם מצחוק. אבל לצערי, בספר הזה כלום לא עבד לי.

אז נכון, יש פה את הכתיבה המושלמת של קולין שמושכת אותך לקרוא עוד ועוד.
אבל לדעתי, הרצון לרגע השובר והמרסק היה זה שמשך אותי יותר ויותר לקרוא.
ונכון, יש פה את התבנית הזאת של קולין, זאת שחוזרים בה לעבר של הדמויות וחוזרים למציאות בצורה כל כך ייחודית לקולין, אבל זה עדיין לא היה הטופ שלה.

קולין נגעה פה בעולם של כאב.
היא נגעה פה בעולם של הנשים המוכות, הנשים שהחיים מכריחים אותן לקחת החלטה:
להישאר עד שהמוות יכניע את המכה או את המוכה.
לקחת את עצמך ואת הילדים שלך ולנסות לדאוג להם לחיים טובים יותר.

לא פשוט לקחת אף אחת מההחלטות.
לא פשוט לקום בלי גב כלכלי ולעזוב את הבית, בלי לדעת שיש לך איך להאכיל ולהלביש את הילדים שלך.
אבל מצד שני,
אם את נשארת, את מסכנת אותם בספיגת המכות שאת בעצמך מקבלת. וגם אם הם "התחמקו" מהמכות, תמיד יישאר להם הזיכרון של אבא שלהם, מפוצץ את אמא שלהם במכות כשהיא צורחת מהכאבים.
תמיד יהיה להם צד אחד ששונא וצד אחד שאוהב, את האדם שהם קוראים לו "אבא".

אז נכון, יש פה נגיעה בעולם לא פשוט, ובנוסף זה סיפור החיים של ההורים של קולין.
אבל עדיין, משהו שם לצערי לא עבד ולא עבר הלאה.
משהו שם,נשאר לי רק ככתיבה טובה של קולין וזהו.
מה גם, שעוד בתחילת הספר כבר הבנתי לאן זה הולך ומה הולך להיות הסוף.
ולא, הפעם לא הלכתי לסוף לראות מה קורה. זה פשוט היה לי שקוף מדיי…

לילי בלוסום בלום, לילי 
משהו בה לא עבד לי עד הסוף.
לילי הנערה בת ה-15, המיסה אותי וחיכיתי לקרוא עליה יותר מאשר לילי של היום.

משהו בלילי הבוגרת, לא חדר לי ללב ולא ריסק אותי ודווקא את זה חיפשתי.
לילי הבוגרת שונה קצת מלילי הנערה.
היא לא הילדה הביישנית הזאת שדואגת להומלס.
הילדה הזאת נשארה בבית של ההורים והיום יש את לילי שעברה לבוסטון, במטרה אחת:
לא לחזור לאחור.

אם יש דבר אחד שאהבתי בלילי הבוגרת, זה את החיפוש שלה אחרי הצדקה.
היא רואה את הצורך של תרומה לאנשים שאין להם, כמידות טובות של האדם.
היא מצליחה ליצור אצלה ניתוק בין אדם אכזר שמכה כי ככה הוא, לבין אדם טוב, שהחיים גורמים לו לעשות דברים לא טובים.
האמת, לאורך הספר, לילי הוכיחה שיש משהו בגישה הזאת.

רייל קינקייד
לא אהבתי אותו מהרגע הראשון.
משהו בו לא המיס אותי ולא עשה לי כלום כמו שדמות גברית ראשית אמורה לעשות.
במקומו, אהבתי את אטלס מהרגע הראשון!

אהבתי את אטלס לאורך כל הספר וכל כך לא הבנתי מה היא מוצאת ברייל.
גם כשהוא אמר שהוא אוהב, לא התרגשתי מזה.
גם שהוא אמר שהוא לא מחפש זוגיות ושלילי תפסה אותו, זה לא הרגיש לי אמין.

מה שכן, לקראת סוף הספר התחלתי להתחבר אליו.
הבנתי, שלמרות הכל, רייל יודע שהוא צריך לשנות מסלול.
רייל יודע שהוא צריך לשחרר ולהרפות והוא לא כופה את הנוכחות שלו על אף אחד.

כשרייל הפך פתאום למתחשב ודואג,
הצלחתי לאהוב אותו כמעט כמו את אטלס.

אטלס 
הגבר המושלם.
חבל שהוא לא קיבל יותר במה.
הדמות האהובה עליי לאורך כל הספר.
טוב, הוא ואליסה ומרשל. הזוג הזה גרם לי לצחוק לא פעם.

לסיכומו של,
לא ממליצה בחום ולא שוללת על הסף.
כן הרגשתי איתו "כגודל הציפייה גודל האכזבה", אבל עדיין זה ספר של קולין הובר.
אולי אם לא הייתי רואה עליו רק ביקורות טובות ולא קוראת עליו בכל מקום אפשרי שהוא מרסק ושהבכי הולך לצאת ממני כמו נהר, הייתי אוהבת אותו יותר.
מה שכן, אני מקווה שיתרגמו ספרים נוספים של קולין.

תנו בלייק ושתפו בכיף:)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *