אונס או לא? / ג'וליה פרמנטו

זמן הקריאה המשוער לכתבה זו הוא 4 דקות. תהנו🙂

למי שעקב אחרי העיתונות והאינטרנט בארצות הברית בשבוע האחרון היה נדמה שהעולם התהפך. נכון, מדובר בהצהרה לא מרגשת בכלל בימים אלו שהעולם מתהפך מדי יום ביומו. ובכל זאת, מתי בפעם האחרונה פרצה סערה סביב סיפור קצר שהתפרסם ב"ניו יורקר"? ובסיפור קצר אני מתכוונת לספרות, מה שמכנים ספרות יפה.

הסיפור ״Cat Person" מאת קריסטן רופניאן פורסם במגזין ב-11 בדצמבר והספיק מאז להפוך לסיפור הכי נקרא במדור הספרות של ה"ניו יורקר" בשנת 2017 ואף לאחת הכתבות הכי נקראות במגזין כולו השנה. מאז פרסומו הוא זכה לאלפי שיתופים, נכתבו עליו פרשנויות בעיתונות העולמית והוא עורר דיונים סוערים וקשים.

מה הפך את הסיפור להצלחה כה מסחררת? אז כן, קודם כל – סקס. מדובר בסיפור על סקס שהגיע בתזמון המושלם לשיח שמתנהל בימים אלו על גברים, נשים, כוח, הסכמה ואי־הסכמה. ואם היה נדמה שאי אפשר לדחוף אף לא מחט לשיח הזה, קריסטן רופניאן שברה את הרשת עם סיפור על סקס. ולא איזה סקס מיוחד, סתם סקס רע.

 הסיפור מסופר בגוף שלישי ועוקב אחרי מעלליה של מרגו, סטודנטית בת 20 שעובדת בסינמטק המקומי. מרגו חכמה, חדת אבחנה, אמפתית וקצת פלרטטנית. כשרוברט מגיע לבית הקולנוע שבו היא עובדת היא מחליטה לפלרטט איתו קצת. הוא לא איזה בחור מהמם אבל מספיק חמוד כדי להעביר את הזמן. ״לא עד כדי כך חמוד כדי שהיא, נגיד, תלך איתו למסיבה, אבל חמוד מספיק כדי לשקוע בקראש דמיוני אם הוא היה יושב מולה באיזה שיעור משעמם״.

בסופו של דבר מרגו ורוברט מחליפים טלפונים ופוצחים בסאגת פלירטוט בסמסים שנמשכת כמה שבועות. מטבע הדברים בהתכתבות מהסוג הזה שנועדה להרשים ולעורר צחקוקים בצד השני, מרגו לא בדיוק מכירה את הבחור שהיא מתכתבת איתו ללא הפסקה. כל מי שחווה התכתבות כזאת, שמלווה בפרשנויות שלא היו מביישות את גדולי פרשני המקרא, יודע על בשרו שזאת הדרך הכי גרועה להכיר בן־אדם. 90% דמיונות, 10% טקסט. ועם ה-90% דמיונות האלו מרגו מגיעה לדייט הראשון שלהם. היא מתרגשת לפגוש את הגבר הנפלא שהיא פיסלה בדמיונה.

הדייט עצמו לא מדהים בלשון המעטה, רוברט מתגלה כטיפוס מבאס ושקט באופן מעיק. הם הולכים לראות סרט מדכא על השואה שהוא בחר, והנשיקה שהוא מגניב לה לפני שהם אפילו שותים דרינק לא נעימה בכלל. הוא ״ממש דוחף את הלשון שלו לגרון שלה״. אבל מרגו כבר קשורה לרוברט של חלומותיה שנרקמו במשך שבועות של סמסים והיא נחושה להמשיך בדייט. היא גם נחושה להיות מישהי שהיא לא. כלומר, להיות האשה הנחושה והחזקה שהיא מדמיינת שרוברט רוצה. לאחר כמה דרינקים ועם מטען הדמיונות הגדוש הזה הם מגיעים לבית שלו, ואז למיטה שלו.

בנקודה הזאת הסיפור מתהפך. רופניאן מתארת בעדינות ובנחישות את האופן שבו מרגו מתחילה להתחרט. זהו רגע חמקמק, גבולי, לרגעים בקושי מזוהה על ידי גיבורת הסיפור. מרגו מבינה פתאום, שלא כזה בא לה לשכב עם רוברט. ״מרגו שכבה על המיטה בזמן שרוברט הוריד את החולצה והמכנסיים שלו, הוא מושך אותם למטה עד שהוא קולט שהוא עדיין עם נעליים ומתכופף לשרוכים. היא הסתכלה עליו ככה, מכופף באופן מוזר, הבטן העבה שלו רכה ומכוסה בשיער. מרגו נרתעה פתאום. אבל רק המחשבה על לעצור עכשיו את מה שהיא התחילה הכניעה אותה. יידרשו כל כך הרבה עדינות ורגישות שהיא הרגישה שהיא לא מסוגלת. זה לא שהיא פחדה שהוא ינסה לכפות את עצמו עליה, אבל להתעקש שהם יפסיקו עכשיו, אחרי כל המאמצים שלה, יוציא אותה מפונקת וקפריזית, כמו מישהי שמזמינה משהו במסעדה, ואז מתחרטת ברגע שהאוכל מגיע ומחזירה את המנה למטבח״. אז היא שוכבת עם רוברט. זה לא אונס. רוברט לא אגרסיבי, והיא יכולה לעזוב מתי שבא לה. אבל היא לא מסוגלת, היא מפחדת לצאת אנוכית או מוזרה וזה מה שגורם לה להמשיך עם הסקס הגרוע הזה שברור לה שהיא תתחרט עליו.

לינק להמשך הכתבה: https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/.premium-MAGAZINE-1.4730076

תנו בלייק ושתפו בכיף:)

מאת: ג'וליה פרמנטו

סופרת, דוקטורנטית ועיתונאית, ספרה השנה "כפר סבא 2000", זיכה אותה בפרס משרד התרבות לסופרים בראשית דרכם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *