אבודה / ליליאן סלמה נחום

ספר חמישי בסדרת המאפיה האיטלקית.
קדמו לו: "נשבעת בדם", "רדופה", "השפעה רעה" (נובלה), "ללא פחד".
*הסקירה עלולה להכיל ספויילרים על הספרים הקודמים בסדרה.*

זמן הקריאה המשוער לכתבה זו הוא 6 דקות. תהנו🙂

אני חייבת להתחיל מדבר אחד חשוב,
שאפו לליליאן על ספר שונה!
שאפו על ספר כל כך שונה מהתבנית שאנחנו רגילות אליה.

מורידה בפנייך את הכובע על האומץ ללכת עם הלב שלך ולא לפי חליל הקוראות.
אם יש משהו שאני אוהבת, זה שסופרת מוציאה אותי מאזור הנוחות שלי ואת לגמרי עשית את זה.

האמת, התחלתי לקרוא את הספר ועצרתי אחרי 100 עמודים. משהו לא עבד לי כמו תמיד והחלטתי לעצור בשביל לא לפסול את הספר לחינם. אז חיכיתי כמה ימים והתענגתי עליו בשבת.

הטעות הכי גדולה שלי זה לקרוא בשבת בלילה, כשכל הבית ישן ויש דממה בבית, מכיוון שלא לקחתי בחשבון את הופעת האורח של מריאנו טורנטיני.
צחקתי בקול רם.
ליליאן שמרה עליו אידיוט כמו שהוא וכל כך התגעגעתי אליו.
מצד שני, ליליאן גם נתנה לנו את הבן שלו, מנולו.
הכרנו אותו כבר ב"ללא פחד" ואני אישית עפתי עליו, אבל עכשיו אחרי הספר הזה, אני דורשת ספר על מנולו!!!!
אם לא על האבא, לפחות על הבן, שיצא לא פחות מצחיק ונסיך ממנו.

ואז הגיע פרנקו טורנטיני…
לכל אלה ששנאו את פרנקו, עפתי על המנוול הזה.
הוא יודע להזיז את כלי המשחק שלו.
הוא לא פחות מברונו בקרירות שלו ובחוסר האהבה למשפחה שלו.
אבל מצד שני, פרנקו גרם לי לעוף עליו ולהרגיש שהספר הולך להיות מלא בפשע!

אלכס טורנטיני
חייבת להיות כנה,
אחרי שראיתי לא מעט פוסטים שקטלו אותה, האשימו אותה בזה שהיא חלשה וסוג של נואשת, חשבתי שאני הולכת להתבאס עליה.
האמת, אהבתי אותה יותר מאשר את כולם בספר הזה!
אלכס בחורה מדהימה.

אני חושבת שאחרי הרף שהופ בצ'יאני הציבה, בנות באו בציפייה לאישה לא פחות קשוחה מהופ.
אלכס לא כזאת. אבל מצד שני, אלכס גם לא חלשה.
היא יודעת איך לשלוט באבא שלה כשצריך,
היא נלחמת לא פחות טוב ואולי אפילו הרבה יותר טוב מהופ בכל מה שקשור ללחימה פיזית.
היא לא רצה לתוך הסכנה כמו הופ, אבל היא בחרה להתאמן כמו שמאמנים את הגברים במאפיה.
אלכס, נלחמת כמו מה שהיא, טורנטיני!

אני חושבת, שכשבחורה בגיל של אלכס, שמאוהבת בצורה עיוורת בגבר שהיא לא באמת מכירה,
מבינה שהיא צריכה לקום וללכת ושמגיע לה יותר, זה מסמן על חוזק.
בחורה שלא נותנת שיירמסו את הכבוד העצמי שלה ויינצלו את הגוף שלה בהתקפי זעם ויודעת לשים גבול מאוד ברור, היא בחורה חזקה!

לאורך כל הספר, הרגשתי שאלכס עוברת בעצמה, את המשולש שההורים שלה עברו בספר הראשון "נשבעת בדם".
אבל בשונה מנינה, הפעם אלכס הייתה בתפקיד מריה.
זאת שמכריחים אותו להתחתן איתה וזאת שהוא לא באמת אוהב.

אחד הדברים שהכי אהבתי באלכס, זה טוב הלב שלה.
אלכס מתנדבת בבתי תמחוי ועוזרת לנזקקים.
היא לא הולכת ומתנהגת כמו פרינססה, למרות שלורנזו ומריאנו הפכו אותה לנסיכה, היא לא כזאת.
היא למדה מהם איך להיות קשוחה בלחימה וגם לימדה את עצמה להסתכל על כולם באופן שווה.

כאב לי על אלכס הילדה, שגדלה יחסית בלי חברות בגלל שם המשפחה שמסמן על "זהירות!"
התחברתי אליה לאורך כל הספר וכשכאב לה, כאב גם לי.
בכל פעם שברונו היה איתה ועם אחרות, הרגשתי את הבגידה וכאב לי עליה.
רציתי להיכנס, לספר ולעזור לצרפתים להרוג את ברונו, רק למען אלכס.
כי הגיע לה מישהו טוב יותר מברונו ראפיני.

טיאנה רובין קרטר, טאי 
טיאנה הזכירה לי לא מעט את נינה.
אבל ההבדל בינה לבין נינה הוא שאותה לא אהבתי.

נכון, היא עברה טראומה קשה,
נכון, היא באה ממקום כואב ומצאה את הנחמה בדרך אצל ברונו,
אבל עדיין, איפה הכבוד שלך?!

בתחילת הספר טיאנה הצחיקה אותי מאוד ובאמת שהתחברתי אליה.
הפה החצוף שלה, האומץ שלה לענות לגבר כמו ברונו, המרדנות שלה.
טוב, יכול להיות שגם היחס שלה לאמא הכלבה של ברונו, עזר לי לאהוב אותה.

אבל אז היא עשתה צעדים שגרמו לי לא לאהוב אותה.
הרגשתי שהיא בוגדת בעצמה, בכבוד שלה ובאלכס.
בשונה מאלכס, היא יודעת שיש אישה אחרת והיא עדיין נשארה איתו.
בשונה מאלכס, היא בוחרת להיות חלק ממשולש אהבה וזה הוריד לי ממנה.

מה שכן, שאפו לליליאן על הדמות שלה, הרגשות שהיא העבירה בי לאורך הקריאה, יישארו איתי לעוד הרבה זמן. ובלי שום קשר, אני מתה על זה שכותבים דמות שאני לא בהכרח הולכת למות עליה.

ברונו ראפיני
הרבה בנות, התעצבנו על הבחירה של ברונו בסוף. אני באופן אישי, חושבת שהוא לא היה צריך להישאר לא עם בגד הים הלבן ולא עם בגד הים השחור.
לברונו ראפיני, מגיע להישאר לבד!
בשונה מספרי המאפיה עד היום, לא נפלתי מהגבר הזה.
נכון, הוא קאפו אכזרי.
הוא לא רואה בעיניים ולא חושב לפני שהוא הורג, בדיוק כמו שקאפו צריך להיות.
אבל כמות הנשים שהוא עבר, כמות הנשים שהוא עבר אפילו באותו הלילה, הגעילה אותי.
אמרו שברונו מתחרה ברומאו בצ'יאני, חמוד, יש לך הרבה מה ללמוד מבצ'יאני על איך להתייחס לאישה שלך. על איך לאהוב ולדאוג לאישה שלך.
בצ'יאני (שלצערי לא נכח פה חוץ משורה אחת בהתחלה), השאיר לך אבק דרכים וחלב על השפתיים.

ברונו אכזרי לא פחות מאבא שלו, הקאפו הכי אכזרי בהיסטוריה של המאפיה האיטלקית.
הוא לא ממצמץ אפילו כשהוא צריך להוריד לאסיר שלו חלקים מהגוף ואת זה אפילו מריאנו טורנטיני  לא עשה.
אני מודה שאני אוהבת שהגברים בספר אכזריים, רוצחים ללא רחמים, אבל אני לא הצלחתי להתאהב בברונו כמו שחלמתי לפני הקריאה.

ברונו שונה מכל הגברים שהכרנו עד עכשיו במאפיה.
לורנזו, מריאנו, רומאו (אהובי הנצחי), תאו, פרנקו ואפילו כל שאר החיילים שקפצו פה ושם, לא מגיעים יחד לאכזריות שלו לדעתי.

מה שכן, היו בדברים קטנים שהצלחתי להתחבר אליהם ולכאוב איתו יחד.
היו רגעים בודדים, שברונו הפחות אכזרי תפס פיקוד ואז עבר לי בראדר.
אבל להגיד שהתאהבתי בו….לצערי לא.

לסיכומו של,
כמובן שאני ממליצה על הספר הזה כמו כל ספר בסדרת "לה פאמיליה".
כמובן שליליאן עשתה פה עבודה מעולה.
היא שינתה את תבנית המאפיה והביאה 500 עמודים של ספר שונה!
הבנתי שהספר הבא בסדרה יהיה על פרנקו והוא יהיה האחרון (לצערי הרב).
לדעתי ליליאן צריכה לכתוב לנו לפחות עוד ספר אחד על מנולו טורנטיני ועוד ספר אחד על מגי בצ'יאני. אם כבר דור המשך, אז כל הדור…

וליליאן,
לא פעם אמרתי לך שאת "נשבעת בדם" ובמיוחד את לורנזו טורנטיני, לא כל כך אהבתי.
כל מי שתבעה עליו בעלות, הייתה יותר ממוזמנת מבחינתי.
אבל אחרי "ללא פחד" ועכשיו אחרי "אבודה", תגידי ללורנזו טורנטיני להתכונן…
כי אני כל כך חוזרת לקריאה שנייה של "נשבעת בדם".
לורנזו טורנטיני בן ה-60, הצליח לעשות את מה שלורנזו טורנטיני בן ה-30 לא הצליח לעשות לי!
טוב…אולי זה לורנזו טורנטני והמים שהוא גורף בכיפור…
מה שכן, על החוסר ברומאו ב'ציאני בספר הזה, אנחנו עוד נתחשבן.

תנו בלייק ושתפו בכיף:)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *